לאלכס יש בן זוג? כאילו, אמיתי? היא הייתה ממש מולי. "אני מיד אגיע, ליאה," אמר אלכס מבעד לשיניים קפוצות. הפנים שלי בטח היו אדומות כמו עגבנייה. ליאה טרקה את הדלת, מה שגרם לי לקפוץ. היא חרקה שיניים, העיניים שלה נעוצות בי. מתוך פחד לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים. ואז הייתי חייבת, כשזה הרגיש כאילו רכבת פגעה לי בראש. היד של אלכס הופיעה על הגב שלי, ועצרה אותי מליפול. "היי, אל תעשי את זה," אלכס נעמד מולי. ליאה צחקה, אבל לא יכולתי לראות כמה ציני זה נראה כי אלכס חסם לי את כל שדה הראייה. "אתה באמת שם זין על אומגה?" ליאה ירקה. אלכס הסתובב כדי לבהות בי. מה פשר הרחמים בעיניים שלו? "היא... אה כן." "זה לא כל כך נורא," אמרתי, בביטחון, אולי יותר מדי בביטחון. ליאה צחקה, "אני יכולה להבטיח לך שזה לא דבר טוב. את אומגה שנמצאת בצרות צרורות." "לא, היא לא," אמר אלכס. "היא קטעה פגישת אלפא! פגישה חשובה." "ממילא לא התקדמנו לשום מקום," אלכס נשען על הקיר וחייך אליי. הוא לא השתנה. ליאה הניחה את ידה על הירך. סימנים מוקדמים לכך שלא נהיה החברות הכי טובות. "נו?" אמרה ליאה. "מה עכשיו ליאה?" אלכס נאנח. "אתה לא הולך להעניש אותה?" "להעניש אותי?" בהיתי באלכס. "אני לא הולך להעניש אותה. היא לא עשתה שום דבר רע." "אני נשבעת לך אלכס, אם אתה לא תעניש אותה, אני אעניש אותה. אומגות צריכות לדעת את מקומן." אלכס קיפל את זרועותיו, "בסדר. אני אעשה את זה." העיניים שלי התרחבו. "אתה באמת הולך..." "גאבי, בכל פעם שתראי אותי תפני אליי בתואר הוד מלכותך. זה יהיה העונש שלך לחודשיים הקרובים." הפה שלי נשאר פעור לשנייה לפני שהתפרצתי בצחוק. "אתה רוצה שאני גם אשתחווה?" הוא צחקק, "זה יהיה נחמד." "מה?!" ליאה התפוצצה. הצחוק שלי כמעט נעלם לגמרי. "זה רציני אלכס!" מה היא הולכת לעשות, לבכות? "תאמיני לי, זה יהיה עינוי בשבילה." גלגלתי את העיניים וחייכתי. זה מה שהוא רצה מאז שהיינו ילדים. ליאה קמצה את ידיה לאגרופים וצעדה בחזרה לחדר הישיבות. אלכס תפס את המרפק שלי והפנה אותי לעבר המדרגות. "בואי נצא מפה לפני שהיא תחזור עם מישהו אחר," הוא מלמל. לחזור ולעלות חמש מאות מדרגות. עינוי. "מתי קיבלת בת זוג?" שאלתי. משהו שפנטזתי עליו, אבל כשלא קיבלתי זאב כמו כל שאר הילדים קצת דחפו אותי הצידה. אני די בטוחה שזה יהיה אותו הדבר כאן אלא אם כן מישהו ירחם עליי ולא ייתן לי לבלות את שארית ימיי בשירות הלהקה לבד. אלכס היה לגמרי מחוץ למשוואה הזאת. אלפות לא יוצאים עם אומגות. "אני... אה, בחרתי אותה בשנה השלישית." "וואו, כל כך הרבה זמן הא?" הוא הנהן, חיוך משחק על שפתיו. הוא היה במערכת יחסים במשך שנתיים? הוא בטח ממש בקטע שלה. "חיכיתי לך... שתגיעי. אני מניח שהשינוי הראשון שלך הגיע מאוחר מדי." הוא צחקק. "לא אלכס. לא השתניתי." הוא עצר. "מה? איך זה אפשרי? איך את כאן?" נשכתי את החלק הפנימי של הלחי שלי. מה עכשיו? הוא כועס שאני כאן? "כי ללהקה אין מספיק אומגות." הוא העביר יד בשיער השוקולד המריר שלו. "את לא אנושית, אני יכול להריח שאת לא. אין לך זאב?" הנהנתי ומשכתי בכתפי. עיניו נעצרו והבעתו הפכה קודרת. "אני יכול להוציא אותך מכאן. את לא צריכה להיות כאן גאבי." "למה? אתה לא רוצה אותי כאן?" הוא המשיך ללכת. "זה לא זה. היה יותר קל אם היה לך זאב, אפילו זאב חלש יכול לעזור ברוב המצבים. המקום הזה מסוכן. אני לא רוצה לאבד את הראש בדאגה לך גאבי. הדברים עובדים כאן אחרת מהלהקות." הנחתי את ידי על המותן שלי. "אתה לא צריך לדאוג. אני לא צריכה בייביסיטר." "חבל בשבילך כי את הולכת לקבל אחת." "זה לא יקרה." ידיו אחזו במותני ומשכו אותי קרוב, וריסקו את ידי על חזהו. בהחלט חדש. הוא הטה את ראשו. "נהיית יותר יפה, אבל בטח שלא נהיית פחות עקשנית." התפתלתי החוצה מאחיזתו לפני שהוא ראה אותי מסמיקה וטפחתי לו. "בואי," הוא אמר. עד שהגענו לסוף המדרגות התנשפתי ואלכס אפילו לא התכופף פעם אחת. הוא צחק עליי. "תני לזה כמה שבועות ותהיי בכושר." "חשבתי שאני בכושר! הבעיה היא בבית הספר הזה שיש בו חמש מאות מדרגות." "חכי עד שתראי את המגדל." לא רציתי להתקרב למגדל. "גאבי..." בלייר עמדה מיהרה אליי. היא האטת כשראתה את אלכס. "אלפא." היא הניחה את ראשה. נענעתי בראשי קלות. ככה הדברים עובדים פה? אפילו בלייר התאימה את עצמה? לא יכולתי להסתכל עליו יותר. לא ידעתי למה. ככה התייחסנו לאבא שלו. אני מניחה שחשבתי בגלל שאנחנו חברים הדברים האלה לא יחולו עלינו. טעיתי בגדול. זזתי לעמוד ליד בלייר. אני אצטרך רגע לתת לכל זה לשקוע. "בלייר, תוכלי להראות לה את המקום? תרחיקי אותה מצרות כמה שאת יכולה. אני יודע שגאבי קשה." בלייר הניחה את ראשה שוב. "היי." הוא חייך. "אני אתראה איתך אחר כך בסדר?" "בטח." הוא הסתובב ועזב אותנו. "טוב... שמחה לראות שאת עדיין בחיים." "כן, אני מניחה שאני פשוט... קצת עייפה." "בואי." למשך שארית היום בלייר הראתה לי את המקום. לא הייתי אומרת שהיא אדם שונה לגמרי, עדיין היו סימנים לבלייר הזועפת הישנה. היא פשוט הייתה קצת מדוכאת. זה צרב, באמת. התחלנו להתרחק מהטירה ושלושת המבנים האחרים לכיוון השטח. לקחתי את הדברים שלי מהחדר שבו ביליתי את הלילה. כל האומגות הלכו איתנו במורד הגבעה למגורי האומגה. "למה מגורי האומגה כל כך רחוקים?" אמרי קפצה לצד בלייר, שהבהילה ונעצה בה מבט. "את יכולה להודות על זה ללהקה של סנדרס." היא ענתה. "חשבתי שהם גדלו מהשנאה שלהם לאומגות לפני מאות שנים?" "כלפי העולם החיצון. רובם עדיין לא יכולים לסבול אותנו." אמרה בלייר. "אנחנו רלוונטיים רק כשצריך אותנו. ככה זה." אמרה אמרי. הייתי משוכנעת שהיא לא יכולה ללכת בקצב נורמלי. היא הייתה במרחק מיילים מאיתנו תוך שניות. מגורי האומגה הופיעו. זה לא היה כמו טירה כמו כל דבר אחר. אפילו לא טירה מתפוררת. זה היה בניין חד קומתי, שנמתח בנוף. כמה בתים היו פזורים קרוב לעצים שהתפשטו ליער צפוף. אחזתי בתיק שלי. "זה הבית שלי לכמה שנים הקרובות."