בית הספר היה גדול יותר ממה שחשבתי. בלייר אמרה לי שיש ארבעה חדרי שינה לכל דרגה. חדרי השינה של האלפות היו גדולים יותר, אבל הייתה להם הקבוצה הקטנה ביותר. הופתעתי שבלייר נחמדה כל כך, היא נתנה לי חצי סיור. רציתי להאמין שהיא התבגרה וזה לא היה תרגיל רק כדי להשפיל אותי אחר כך. עצרנו בדלת. הסתובבתי אליה. זה חלחל אליי בדקות האחרונות. אני אומגה. אומגה נחותה. לא היו לי ציפיות כשהגעתי לכאן מלבד להישלח בחזרה בגלל שאין לי זאב. "אני אראה לך את חדרי האומגה אחר כך." גבותיה התקמטו. היא נראתה מצטערת בשבילי. אני מניחה שהיא ידעה איך הרגשתי. "תודה." דחפתי את הדלת למשרד של אתנה. היא הרימה את מבטה משולחנה. "כן, מיס צ'יימברס, בדיוק עמדתי לשלוח מישהו לקרוא לך." הסתובבתי לעבר השולחן שלה והתיישבתי. "אני באמת אומגה?" שאלתי. היא נאנחה והסתובבה בכיסאה על גלגלים. היא פתחה ארון מאחורי הכיסא שלה והוציאה חולצה חומה. הורדתי את ראשי. כן, הנה התשובה שלי. "היה קל לדעת בהתחשב בעובדה שמעולם לא השתנית." היא אמרה. "ידעת לפני שקראת לי? למה? אני טובה כמו בן אדם." "לא, לא בהכרח. כן, לא סביר שתשתני אי פעם, אבל עדיין יש לך תכונות אומגה. אולי לא תהיי הראשונה בתור להתרבות, אבל את עדיין יכולה לשרת את הלהקה שלך. מסתבר שללהקה של הנרי חסרות אומגות." נהדר, אני כאן כי לא היה אף אחד אחר. ברוב הלהקות כמו שלי, אומגות נלקחו כבני זוג רק למטרות רבייה. או למטרות זיון. באיזה טוויסט מוזר של גורל, אומגות הפיקו זאבים בריאים וחזקים. זה לא תמיד היה המקרה. אני יודעת שהלהקות של דייל וסנדרס אסרו לחלוטין להזדווג עם אומגות בתקווה להוציא אותן מהמחזור. מזל טיפשי כי זה לא עבד ככה. "אין סיבה לדאוג. החוקים השתנו ולאומגות יש כמה תפקידים מלבד שירותי ניקיון בלהקה." אתנה אמרה. "כן, אני יכולה להפוך לגננת או לעבוד בבית של האלפות לנצח." אתנה שילבה את אצבעותיה יחד והסתכלה בי. "היו לך שאיפות אחרות מיס צ'יימברס?" "כן, רציתי ללכת לקולג'. להשיג תואר בתזונה, בית ליד החוף בשבילי ובשביל אמא שלי לזמן מה. עכשיו אני תקועה כאן לחמש שנים." "תקבלי כאן חינוך נהדר. והקורס שדיברת עליו מושלם, את יכולה להשיג אותו כאן ולעזור ללהקה שלך מאוד." הורדתי את ראשי והנהנתי. זה תמיד היה קשור ללהקה. הצד הטוב בלהיות אנושית היה לא להיות כלולה. קמתי לעזוב. "אם אי פעם יהיו לך ספקות לגבי מעמדך בלהקה שלך, את תמיד יכולה לדבר עם האלפה שלך." אלכס. עכשיו אני צריכה להשתחוות בפניו? הו, אני הולכת להיות מגורשת. כמעט פרצתי בצחוק. "אני יכולה?" היא הנהנה, חיוך קל נוצר על פניה. יכולתי לראות שהיא אישה קשוחה, אולי היא סתם נחמדה כי אני חדשה. "לצערי, כל האלפות בפגישה כרגע." פגישה הא? הודיתי לאתנה ויצאתי ממשרדה. מצאתי את בלייר משחקת באצבעותיה על ספסל ההמתנה. "אני רואה שהשגת את המדים." היא קימטה את מצחה אל התלבושת החומה. "כן— את יודעת איפה האלפות מקיימות את הפגישות שלהן?" "כן, למטה במרתף הטירה. זה ממש פרטי. למה?" "אני רוצה לראות את אלכס." פקפקתי אם זה כל כך קשה למצוא מרתף. "חכי, לא!" בלייר זינקה מולי והושיטה את ידיה. "את לא יכולה סתם לפרוץ לפגישה." "למה לא? אני רק רוצה לראות אותו, ליידע אותו שאני כאן." "את משוגעת צ'יימברס? ברור שכן! אלכס הוא אלפה עכשיו, גרוע מכך הוא נמצא בסביבת אלפות אוויליות שלא יהססו לשלוח אותך לאחות." הייתי צריכה לקחת את הפחד בעיניה ברצינות, אבל כל מה שרציתי היה הצצה חטופה לחבר הכי טוב שלי. בדיוק כמו בנות הבטא בשנה הראשונה. נשכתי את שפתי התחתונה ובהיתי בה. דעתי הייתה נחושה. בלייר נאנחה. "את לבד צ'יימברס. זה חייב להיות שיא חדש למות ביום הראשון!" היא נפלה על ספסל ההמתנה מחוץ למשרד של אתנה. "אני אחזור מיד. בחיים." צחקתי בדרכי במורד המסדרון. מדרגות האבן היו הדלת השלישית לדלת הנעולה בסוף המסדרון שעליה כתוב 'אולם הזיכרון'. חקירה ליום אחר. ככל שירדתי במדרגות, כך הצטערתי על כך יותר. כמה רחוק למטה המרתף הזה? היו צריכות להיות חמש מאות מדרגות כדי לעבור. יכולתי לשמוע צעקות וטריקות או אגרופים שחובטים בשולחנות עץ. קצב הלב שלי עלה. מה אם בלייר סתם עבדה עליי? מה אם אלכס השתנה? אלוהים, מה אם הוא אפילו לא יזהה אותי? בקושי היו לי שדיים בפעם האחרונה שהוא ראה אותי. עכשיו יש לי ירכיים ומותניים מוגדרות. הדלת הייתה ממש לפניי, צעקות מטושטשות מבפנים. נשמתי נשימה עמוקה. "אין סיכוי שאני הולכת לרדת חמש מאות מדרגות כדי לא לעבור בדלת הזאת." ידי הייתה על ידית הדלת והלב שלי היה בגרוני. דחפתי את הדלת פנימה והנביחות והצעקות פסקו. רציתי להסתובב ולברוח. זה היה גרוע יותר כי התקדמתי כל כך לאט. "מה לעזאזל?" קול נשי ירק. הדלת נפתחה עליי. עיני סרקו במהירות את החדר כדי למצוא אותו. כמה מטומטמת הייתי נראית אם אלכס אפילו לא היה כאן? אבל הוא היה. עמד מעל שולחן בינוני ארוך עם מפה מודבקת עליו. גבותיו יצרו קמט, גועל התגבש על פניו. "אלכס?" "עדיף שזה יהיה טוב." בחור בחדר נהם. אלכס יישר את גבו, עיניו הכחולות החיוורות נרגעו. הגועל התפוגג והלב שלי התחיל לפעום שוב. *** אלכס התרוצץ סביב השולחן. הצעקות והשיחות החופפות התחילו שוב. "מה לעזאזל קורה כאן?" "שום דבר. תמשיכו בלעדיי." הוא תפס את זרועי, הסתובבתי והוא דחף אותי אל מחוץ לחדר. "אלכס!" ילדה צעקה לפני שהדלת נטרקה עליה. מעדתי כשאלכס שחרר אותי. בתוך כדי סיבוב מעדתי על הרגליים שלי ונפלתי לתוך הקיר. צללי המרתף הטילו אלמנט מצמרר על פניו. בלעתי רוק. חשבתי שהוא זיהה אותי. הוא עשה צעד קדימה. אני צריכה ללמוד להקשיב... "גאבי?" הוא סגר את המרחק בינינו. הנהנתי. הוא הניח את ידיו משני צידיי על קיר האבן. הוא הסתכל עליי מלמעלה וצחקק. "אני לא מאמין שזאת את." הוא כרך אותי בזרועותיו. הוצאתי את האוויר שהחזקתי. "אוי אלוהים, חשבתי שלא זכרת אותי." כיווצתי את גב חולצתו וקברתי את ראשי בשרירי הזרוע שלו. הוא צחק, "את עדיין אידיוטית. אין סיכוי שאני יכול לשכוח אותך." הוא אמר לתוך שיערי. "כמעט חשבתי שלא תגיעי לכאן." הדלת נטרקה על הקיר, והפרידה בינינו. ילדה בחצאית עור שחורה סופר קצרה— זה לא נראה כמו מדים— בהתה בנו בזעם. "עדיף שתהיה סיבה טובה לזה." הייתה לה את אותה חולצה כמו לאלכס, לבנה עם אבנט אדום. זאת הייתה קבוצת האלפה. "לא עכשיו ליאה." אלכס אמר בביטול. "לא עכשיו? פשוט יצאת מפגישה? כדי... לחבק אותה?" אלכס השליך את ראשו לאחור ונאנח. "זאת גאבי, החברה הכי טובה שלי. נוכל לדבר אחר כך." ליאה מצמצה ונסוגה. "חברה הכי טובה? אני בת הזוג שלך."