פרק ראשון
לפעמים הצער מגדיר את חייך בדרכים רבות יותר ממה שאתה רוצה. זה יכול להיות הצער על אובדן מישהו יקר ללבך, לא להיות מספיק, להיות מוקף באנשים שיפוטיים, או גרוע מכך, לאבד את עצמך.
ולמרות הרצון שלך לאושר, הדבר היחיד שמלווה אותך לאורך כל חייך ודופק על דלתך שוב הוא לא דבר, אלא צער.
-מאת אנג'לינה בהרדוואג'.
אתנה סגרה את הספר שקראה בבית הקברות כשדמעה קטנה וסוררת זלגה על לחיה.
"זהו להיום, אבא. אחזור שוב לקרוא לך סיפור אחר", לחשה, כאילו חששה שתפריע לשנת הנצח של אביה.
זה היה מצחיק. אם אתנה באמת יכלה לעשות זאת, היא הייתה עושה זאת בבת אחת, לא?
זה היה השבוע השני מאז שאביה של אתנה מת. הוא נפל כקדוש במתקפת הסוררים על הלהקה לפני שבועיים, אביה, הגאמה של הלהקה, היה אחד הלוחמים שאיבדו את חייהם בקרב האכזרי.
המתקפה הייתה כל כך אכזרית וקטלנית שהם בקושי הצילו את הלהקה שלהם בזמן.
חברי הלהקה מנסים לשחרר אנשים שעזבו כדי להמשיך בחייהם, אבל זה היה קצת קשה מדי לאנשים כמו אתנה, שלא היה לה לאן ללכת ולא למי לפנות.
אמה של אתנה מתה בלידתה, ועכשיו גם אביה איננו. לאחר שאיבדה את שני האפוטרופוסים שלה ואין לה קרוב משפחה ישיר שיטפל בה, היא הייתה הרוסה.
יש אנשים שהזדהו עם גורלה, אבל הם היו שם איתה רק בשביל זה. לתת אהדה ורחמים למצבה.
הדבר הטוב ביותר שהם יכלו לעשות היה לממן את שכר הלימוד שלה ולהציל אותה מללכת לבית היתומים של המועצה.
בלהקה המאושרת הזו שבה חשבה שהיא הכי בטוחה, אתנה הרגישה לבד. וכדי לשרוד לבד, היא הייתה צריכה לשאת חזית. חזית של להיות חזקה ועצמאית.
כשראו אותה קרה ומרוחקת, בוהה בכולם רוב הזמן, כולם התחילו לשמור ממנה מרחק. מלבד שני אנשים. בנו של האלפא, קול, אהובה, והבריון שלה, ג'ייק.
קול היה החבר הכי טוב שלה מאז שהיו קטנים.
קול והיא היו התאמה מושלמת שנעשתה בגן עדן, או כך אתנה חשבה. לאחר שהתאהבה בחבר הכי טוב שלה מאז הילדות, היא ידעה שהוא הבחור הכי טוב בשבילה. לאחר מות הוריה, הוא היה האהבה והתקווה היחידה שלה בחיים.
למרות שהיא לא רצתה להרוס את ידידותה איתו בגלל פנטזיות קצרות, היא ידעה שמשהו היה שם ביניהם. אפילו הזאבה שלה, סלין, הסכימה איתה.
קול רמז לה שהוא אוהב אותה, והיא רצתה להיות זו שלצידו לשארית חייה, אבל הדבר היחיד שעצר אותם היה קשר הנפש.
הם לא ידעו אם הם בני זוג אחד של השני.
קשר נפש נחשב לקשר הקדוש ביותר במדינתם, בניגוד לאחרים שבהם מותרים בני זוג נבחרים.
יום הולדתו השמונה עשרה של קול כבר חלף, ומכיוון שהוא לא הזכיר שמצא את הנפש התאומה שלו, היא הייתה עכשיו בטוחה יותר שהיא הנפש התאומה שלו. למרות שהוא לא אמר דבר על כך שהיא הנפש התאומה שלו, אולי זה היה בגלל שהוא לא רצה להכביד עליה לשווא.
היא שמה לב איך קול מקנא ומשתלט עליה גם אחרי יום הולדתו. את המבט הזה שהוא זורק עליה כל הזמן אי אפשר לטעות בו כמבט של ידידות. אתנה חייכה מעצם הדמיון של להיות נאהבת על ידי קול.
ההמתנה הייתה רק לשנה נוספת עד שהיא תגלה שקול הוא הנפש התאומה שלה. ברגע שהזאבה שלה תילל באישור לזאב של קול, היא יודעת שהם ישלימו את טקס ההזדווגות באותו יום, וקול יעניק לה את הטוב ביותר שהוא תמיד הבטיח לה.
חייכת למחשבות שמעיבות על מוחה לאחר שטיפלה בקבר אביה וסיפרה לו הכל על איך היא מנסה כמיטב יכולתה לחיות את חייה באושר, אתנה החליטה לעצור בחווה המשפחתית של קול כדי להירגע.
קול נתן לה את המפתחות לחווה הזו כי ההורים שלו מעולם לא היו כאן, והוא רצה שהיא תשתמש במקום הזה מתי שהיא רוצה לברוח מאנשים.
וזה מה שהיא רצתה לעשות עכשיו, להסתתר ממבט האהדה של כולם שהיא תצטרך לשאת כשהם יראו אותה חוזרת מבית הקברות.
מלבד קול, האדם שהיא אסירת תודה לו בלי משים, היה הבריון הכי גדול שלה, ג'ייק. למרות שהוא היה הבריון הקלאסי, מעצבן אותה מדי פעם, היא שמחה שהוא לא זייף רחמים עליה כמו כולם.
בהתחלה, היא חשבה שזה בסדר שאנשים ירגישו רע בשבילה מאז שאביה והגאמה של הלהקה מתו, אבל כששמעה כמה בנות מלכלכות עליה מאחורי גבה שהיא מתאבלת כדי לזכות בתשומת לב, אתנה ידעה שהן רק שועלות ערמומיות שמתיידדות איתה בגלל התמיכה של קול.
אתנה נשמה נשימה עמוקה, הסתובבה בפינה, אפה מתכווץ כשהתקרבה לחווה.
האם מישהו היה בתוך החווה? היה ברור שהריח של קול יהיה שם כי זה שלו, אבל למה זה הריח כמו ביאנקה?
"אההה, בבקשה. יותר מהר. כן, זה המקום. נו באמת. תן לי את כולך, אלפא. אוו, אתה הגבר הכי חזק", המילים המבישות של ביאנקה צילצלו באוזניה של אתנה, ואתנה עצרה בצעדיה, והרהרה אם עליה להיכנס פנימה.
היא הסתובבה, עמדה לעזוב כשהיא שמעה קול שהיא מעולם לא חשבה שהיא תשמע בחלומותיה הפרועים ביותר.
"קחי את זה, כלבה. קחי את הכל פנימה. תן לי למלא אותך בזרע שלי. זה מה שמגיע לכלבות שובבות כמוך", המילים של קול היו כמו סטירה בפניי של אתנה, והיא הרגישה שהגוף שלה נרדם עם כל צעד שעשתה לעבר הבית, כל מילה שהם דיברו, והריח של התאווה, הסקס, הזיעה והאירועים הצבעוניים שלהם.
"תן לי הכל, אלפא. תמלא אותי. אני מוכנה לכל העונש. אני כלבה קטנה. הכלבה שלך", המילים של ביאנקה המשיכו לפני שאתנה שמעה את הצעקה של ביאנקה, והריח של המיצים שלה עלה בנחיריה, וסחרר אותה כשהרגישה שהאדמה מתחתיה מחליקה.
היא נפלה על ברכיה כשהמעשה חסר הרחמים שלהם נמשך.
"עוד לא סיימתי", קולו של קול היה כבד בתאווה ועוצמה, ואתנה לא ידעה מה לעשות יותר כשראתה את המתרחש ממש מולה.
היא ניסתה להתקשר לביאנקה. ביאנקה הייתה טובה אליה מאוד בזמן האבל שלה, ולכן היא רצתה לראות אם ביאנקה רוצה לבלות, אבל השיחה לא עברה, ועכשיו אתנה ידעה את הסיבה.
על הספה שבה קול נהג לדבר על אהבתו האינסופית אליה, ביאנקה וקול היו שם בתשוקה לוהטת. קול התנשף פנימה והחוצה מביאנקה בזמן שציפורניה ננעצו בחזהו, פניה מכווצות בעונג טהור כשהיא נאנחת וגונחת תחתיו.
אתנה ידעה שהיא צריכה לברוח, אבל גופה קפא. זה היה כאילו גופה מאלץ אותה להסתכל על המתרחש מולה.
אם המילים של ביאנקה וקול קודם לכן היו סטירה על פניה, זה הרגיש כאילו מישהו הוציא את לבה מחזה ודקר אותה בסכין ברציפות.
חוש הרעש והריח של זאב הוא אחד החזקים ביותר, אבל הם היו כל כך שקועים בפגישת ההתעלסות שלהם שהם אפילו לא שמו לב לאדם חדש שעומד בדלת. לעזאזל, אפילו לא טרחו לנעול את הדלת מלכתחילה.
הם היו כל כך שקועים בתאווה ובתשוקה שלהם, שנראה היה ששום דבר לא חשוב להם ברגע זה.
ג'ייק, שעקב אחרי אתנה כדי לעצבן אותה ולצחוק עליה ולוודא שהיא לא בוכה שוב, הסתכל עליה יושבת על הקרקע בהשתאות ועמד לסטור לה בעורפה כדי לצחוק טוב כשסצנה מולה נכנסה לתמונה שלו.
התוכנית המקורית שלו כללה רק לעצבן אותה קצת, אבל כשראה את הדמעות הלוהטות זולגות על לחייה, הוא חש מערבולת של רגשות שהיו תערובת של כעס, עצב, רחמים, אהדה, תסכול וייסורים השתלטו עליו.
הוא מסכים שהוא לא היה האדם הטוב ביותר בשבילה כל חייה, אבל לפחות הוא היה נאמן לרגשותיו והראה לה בדיוק מה הוא מרגיש.
אבל קול הזה, הוא היה כמו נחש במחבוא שנשך אותה כשפחות ציפתה לזה.
ג'ייק אהב להציק לה. זה היה הבילוי האהוב עליו, אבל עכשיו הוא הרגיש שהוא רוצה לחבק ולנחם אותה.
הסיבה היחידה שהוא נהג להציק לה כל הזמן הזה הייתה שהיא לא ראתה אף אחד מלבד קול כל חייה, וזה היה מעצבן אותו.
היא הייתה כמו הבובה הקטנה של קול, שתעשה כל מה שהוא אומר לה. היא הייתה החברה הראשונה שהוא עשה במהלך גן הילדים ואימונים. הם היו די קרובים בילדותם, אבל אז קול הגיע, והרגיש כאילו הוא מעולם לא היה קיים בשבילה.
הוא הרגיש דחוי וזו הייתה הדרך היחידה שהוא יכול היה לחשוב עליה כדי למשוך את תשומת ליבה.
הוא רצה להיות חבר שלה, אבל היא שרטטה גבול שאפשר רק לבנו של האלפא להיכנס לתוכו.
מההתחלה עצמה הוא ידע שהיא לא הבחורה ללכת בשביל כסף וכוח, ולכן העובדה שהיא עשתה את כל זה בגלל אהבה עצבנה אותו עוד יותר. הוא מעולם לא חיבב את קול מלכתחילה.
ג'ייק הניע את ראשו כדי להוציא את המחשבות מראשו ולשלוט בכעסו, נשם נשימה עמוקה.
ג'ייק אחז בידה בחוזקה, משך אותה החוצה מהאזור כשהוא זועף על פניו. אם זה היה בכל זמן אחר, אתנה הייתה נוזפת בו על כך שאפילו נגע בה, שלא לדבר על אחיזת ידה ככה, אבל עכשיו, היא אפילו לא טרחה להסתכל על מי מושך אותה.
התמונה של קול דופק את ביאנקה על הספה ההיא הסתובבה בראשה כמו גליל סרטים שלא נגמר. עד עכשיו, הגוף והנפש שלה אפילו לא רצו להאמין למה שהיא ראתה.
זה חייב להיות צחוק. לא. זה לא היה צחוק. זה היה חלום. חלום רע מאוד שכזה.
אין שום סיכוי שהחבר הכי טוב שלה יעשה לה את זה. גם אם הוא רצה לבלות קצת עם ביאנקה, הוא היה מספר לה על זה.
אם ביאנקה הייתה הנפש התאומה שלו, הוא היה מבהיר את זה במקום לתת לה תקוות שווא כאלה. היה קשה לפענח מה אמיתי ומה מזויף יותר. אם זה קול האמיתי, אז מי היה הבחור שנהג להבטיח לה אהבה וטיפול נצחיים? חשבה אתנה, פניה החיוורים נראים כאילו איבדו את כל חייה.
