איבדתי את הוריי כשהייתי בת שש ומאז אני גרה עם דודתי ומשפחתה. היום היה יום הולדתי העשרים ואחת וכמובן שאף אחד מהם לא איחל לי יום הולדת שמח. במקום זאת, כל המשפחה ארגנה טיול, חוץ ממני. נראה שהם הזכירו לי בכוונה שאני לא אהובה. לא הייתי כלום מלבד משרתת. כשחזרו, נראה שהם קיבלו חדשות מצוינות, כשאווה, בת דודתי המפונקת, רצה לחדרה ואז הופיעה בסלון, וצעקה "אמא, השמלה הכחולה או האדומה? אני לא מאמינה שאני מתחתנת למשפחת ג'ראד!" היא צרחה בהתרגשות. "אני יודעת, אבא שלך היה מאושר כשהם הציעו איחוד בין שתי המשפחות, זה הולך לבנות לנו הרבה הון דורי!" דודה מישל הסכימה, מטפחת על שערה. "הם יהיו כאן בקרוב, פשוט תלבשי איזו שמלה." הייתי מבולבלת בהתחלה, מנסה להבין למה הם מתכוונים. מעולם לא שמעתי שהם מתעניינים בנישואין בכלל. צלצול הפעמון שלנו נשמע, "הם כאן," דודתי קרנה והסתובבה אליי בתיעוב, "עדיף שתלכי להחליף משהו יותר טוב." הבעיה הייתה, שזה היה ה"משהו יותר טוב" שלי. המשכתי לסדר את השולחן לארוחת הערב המשפחתית בין דודתי ומשפחת ג'ראד המפורסמת בעולם. לאווה תמיד היו החיים הכי טובים ועכשיו היא מתחתנת בנישואי שידוך עם מיליארדר. כולם נכנסו ונראו מלאי שיק, דודתי ודוד שלי קיבלו אותם בזה אחר זה. הסתכלתי בין שלושת הגברים הגבוהים לבושי החליפות, בטח אחד מהם חייב להיות בעלה לעתיד של אווה. הם התיישבו סביב השולחן וגברת ג'ראד, עם הלחמנייה המתוחה והשמלה האדומה שלה, כחכחה בגרונה, "לאנס יהיה איתנו בקרוב, הוא מאוד נרגש להיות חלק מהמשפחה שלכם." אז זה לא היה אף אחד מהגברים כאן. יכולתי רק לדמיין איך הוא נראה מכיוון שכולם היו גבוהים, והיו להם פנים מושלמות. הדלת נפתחה וכולנו הסתובבנו להסתכל לכיוון הדלת, שם הוא היה באחת החליפות היקרות ביותר שלבש המין האנושי, זקן מגולח בקפידה, קו לסת מושלם אבל בטח לא הייתי עיוורת. האיש הזה ישב בכיסא גלגלים. ראיתי את אותו מבט של הלם על פניהם של דודתי, דודי ובת דודתי. הוא גלגל את עצמו לשולחן האוכל, "סליחה על האיחור," הוא אמר בקול העמוק ביותר ששמעתי אי פעם, אפילו לא גרם אחד של רגש לא היה קיים בטון הזה, או בפניו, "אבל זה יכול להיות טרחה להוציא את כיסא הגלגלים מהמכונית." הוא הסביר. "אה, האם שכחתי לציין שלנס משותק כבר שנה שלמה מהמותניים ומטה, הרופאים שלו אומרים שהוא לעולם לא יוכל ללכת." גברת ג'ראד אמרה. "זה אכן מידע עצום שהשמטת," דודתי קמה על רגליה, מושכת את אווה יחד איתה, "תסלחו לנו לרגע." השתיים נעלמו למעלה והשאירו את כולם לאכול בשקט. הטלפון שלי התחיל לצלצל בידי, ראיתי שהמתקשר הוא אנטון, החבר שלי מזה שנתיים. "אני חייבת לענות." התנצלתי בפני השולחן כאילו למישהו אכפת. מיהרתי למעלה לחדרי, מחסן ללא חלונות, כדי לענות לשיחה. "אני אראה אותך הלילה?" החבר שלי קרא דרך הטלפון. "אני לא יכולה להבטיח כלום, הארוס של אווה התגלה כנכה אז אני בטוחה שהמצב רוח יהיה גרוע יותר הלילה, אני אתן לך את כל הפרטים אחר כך." ניתקתי את הטלפון והייתי בדרכי חזרה למטה כששמעתי התייפחות שבקעה מדלת חדר השינה הפתוחה שליד שלי. "תתאפסי על עצמך אווה קנטון!" דודתי נאנחה לעברה, היא נכשלה בשמירה על קולה נמוך. "לא אמא, אני לא יכולה להתחתן איתו!" אווה ייללה, "אני לא יכולה לעשות את זה לעצמי, הוא נכה, אני אהיה רק מטפלת שלו." היא התייפחה. "את חייבת, אבא שלך חתם על החוזה, הם אימפריה של מיליארדי דולרים, המשפחה שלנו לא יכולה להרשות לעצמה לאבד את הקשר הזה." "אבל איך יהיו לי ילדים? אני לא רוצה גבר נכה." היא המשיכה לבכות. שמתי יד אחת על פי, חונקת את הצחוק שלי. הגיע לה הכל, על כל השנים שהיא העבירה אותי בגיהנום. החלטתי להשאיר אותן לאומללות שלהן וליהנות מהארוחה שלי למטה. זו הייתה מתנת יום ההולדת הטובה ביותר אי פעם לראות את בת דודתי בוכה ככה. הצטרפתי אליהם לשולחן ולעסתי את הארוחה שלי, כשהרמתי את מבטי מהשולחן, קפאתי במקום. מבטו היה נעוץ בי, הארוס לעתיד של אווה, ליבי נעצר במקום. רציתי לקלף את עיניי אבל לא יכולתי, רגליי רעדו מתחת לשולחנות בליווי תחושה בבטני שלא יכולתי לתאר במילים. הצלחתי רק להסיט את מבטי כשדודתי חזרה עם בת דודתי. שמתי לב שאווה הצליחה לתקן את האיפור שלה עד עכשיו. "אנו מתנצלים על ההפרעה, משהו צץ," דודתי אמרה, תופסת את מקומה שוב. היא העלתה חיוך בהיר, "כל כך נעים לפגוש אותך לאנס, המשפחה שלנו אסירת תודה על ההזדמנות להיות אחת עם שלך." הוא לא הגיב. הוא התמקד בארוחה שלו, מתנהג כאילו אף אחד אחר לא נוכח כאן. זה רק שיפר את היום שלי, גבר לא שם עליה? זה היה העונש הכי טוב אי פעם. היה קשה יותר להסתיר את החיוך המלגלג שלי. "הבת שלנו נרגשת לפגוש אותך," היא חייכה לשולחן, וכולם הסתובבו להסתכל על אווה. היא כרכה את זרועותיה סביבי ועיניהם של כולם הופנו מיד אליי, "זו הבת שלנו אווה, והיא תהיה הכלה שלך."