אחרי שהם עזבו, פרצתי בבכי. "את זונה פתטית ושקרנית," אווה נעמדה מולי, ידיה שלובות על חזה, "את רק מעמידה פנים שאת בוכה כשאת מתחתנת לתוך המשפחה הכי עשירה ומפורסמת בעולם. את צריכה להיות אסירת תודה על ההזדמנות הזו." קמתי על רגלי, והחלטתי שאני לא מעוניינת בשום שיחות הזבל שלה היום. "לאן את חושבת שאת הולכת?" דודתי הרימה לפתע את קולה. "אני פשוט הולכת לחדר שלי." עניתי בקול נמוך. "עדיף שלא תתכנני לברוח מהבית הזה ולהביא בושה למשפחה הזו." התעלמתי ממנה וגררתי את עצמי בעצלתיים לחדר השינה שלי. התיישבתי על הרצפה כשהברכיים משוכות לחזה שלי, קברתי את פני בידיים שלי וייללתי. * הגיע הלילה וישבתי על המיטה שלי, למה בכיתי? היה לי חבר ויכולתי בקלות ללכת לגור איתו. בטח כל מה שהוא יכול היה להרשות לעצמו היה דירת סטודיו באחת השכונות הגרועות ביותר, אבל העדפתי להיות שם מאשר להתחתן עם גבר שלא הכרתי. קמתי על רגלי וחייגתי מיד לאנטון, לא הייתה ממנו תגובה. ניסיתי כמה פעמים ללא הועיל. הצצתי למעלה בשעון הקיר והשעה הייתה אחרי תשע בערב, מה שאומר שדודתי ומשפחתה כנראה ישנו. יצאתי מהחדר שלי, צעדתי על קצות האצבעות על פני החדר של אווה, שמעתי אותה מצחקקת בטלפון עם חברות שלה. הצלחתי לרדת למטה ולצאת מהבית בשקט. ייבשתי את פני בגב כפות הידיים שלי. "אני יכולה לעשות את זה, יש לי את אנטון, הם לעולם לא ימצאו אותי," שכנעתי את עצמי. האוויר הצח מחוץ לאחוזה גרם לי להבין כמה חנוקה הרגשתי שם. הרגשתי סוף סוף שמשהו טוב מגיע אלי היום. היה לי קצת כסף שגנבתי מהמגירה של אווה מוקדם יותר היום, אז נופפתי למונית, זה היה נסיעה של עשרים דקות מהבית. * נכנסתי לדירה שלו באמצעות הקוד שלו, יום ההולדת שלי. הכל היה מבולגן ולא מסודר. הבגדים שלו היו מפוזרים על הרצפה. פתחתי את הפה כדי לקרוא בשמו, אבל אז שמעתי קולות גניחה מגיעים מאחורי המחסום שהוא הכין כדי ליצור חדר שינה. זה הרגיש כאילו הוא היה בקטטה. בהלה, מיהרתי לראות מה קורה. עמדתי דוממת בהלם. החבר שלי שכב במיטה עם לא אחת, לא שתיים, אלא שלוש נשים אחרות. לאחת מהן היו רגליים משולבות על הכתפיים שלו, כשהוא ינק לה את הדגדגן, ידו אחזה בשדיים של השנייה וגיננה לה את הפטמה, בזמן שהוא דחף את הזין שלו לפה של האישה השלישית. הלסת שלי נפלה לרצפה, ניסיתי להסיט את מבטי אבל לא יכולתי, קול העור והאנחות שלהם מילאו את החדר. "לא ידעתי שאת מצפה לעוד אחת," אמרה אחת הנשים כשראתה אותי עומדת שם. "אה?" אנטון הסתובב להסתכל מאחוריו, עיניו מתרחבות באימה כשראה אותי עומדת שם. כל מה שהדביק את רגלי לקרקע נעלם ברגע שראיתי אותו מתקרב אלי. הסתובבתי לעזוב במהירות אבל הוא הדביק אותי לא אכפת לו מהגוף העירום שלו, תפס בזרועי וסובב אותי כדי שאפנה אליו. "ולרי, מה את עושה כאן?" השתחררתי מאחיזתו וסטרתי לו בחוזקה על הפנים, "זה כל מה שיש לך להגיד?! איך יכולת לעשות לי את זה?" הוא אחז בלחי הפגועה שלו וראיתי את גבותיו משתנות לאט לאט לכעס, "אמרת שלא תופיעי הערב." "וזה נותן לך את הזכות לבגוד בי עם הנשים האלה?" עיני החלו לעלות דמעות. "הכל באשמתך!" הוא פתאום התחיל להרים עלי את קולו, "אני מניח שטוב שהיית צריכה לגלות את זה ככה, יצאתי איתך רק בגלל שראיתי את האחוזה שגרת בה וחשבתי שיש לך כסף אבל מסתבר שאת סתם עוזרת בית שם." הוא התקרב אלי, ומיד עשיתי צעד אחורה. "אנטון…" קולי בקושי היה לחישה כשהדמעות איימו לזלוג על לחיי. "ואת אפילו לא תתני לי לקיים איתך יחסי מין? אז מה הטעם? את תמיד אומרת שאת לא מוכנה, טוב נחש מה, סיימתי לחכות, סיימתי." הוא תפס את זרועי חזק מאוד והתחיל למשוך אותי החוצה מהדירה שלו. הוא דחף אותי החוצה מהדלת בכוח רב כאילו הייתי איזשהו זבל. התנדנדתי וכמעט איבדתי את שיווי המשקל שלי. נרתעתי כשהוא טרק לי את הדלת בפנים. לחצתי כף יד אחת על פי כשהדמעות המשיכו לנשור על פני. עכשיו החיים שלי נגמרו. אנטון היה כל מה שנשאר לי, לא חשבתי שיום ההולדת שלי יכול להיות גרוע יותר. לא היה לי לאן ללכת. גם אם רציתי לברוח, לא היה לי כסף. עמדתי מחוץ לדלת שלו וזזתי רק כששמעתי את הצליל המחודש של האנחות שלו. הלכתי לרחובות, אבודה במחשבות, זה היה יום ההולדת הגרוע ביותר בחיי. אבל לא יכולתי לחזור לאחוזה, הייתי צריכה לברוח לנצח. כל כך מוסחת על ידי הדאגות שלי, לא היה לי מושג שהמכונית שצופרת כל כך חזק מכוונת אלי עד שראיתי את הפנסים המהבהבים. לא ידעתי איך אבל איכשהו הצלחתי ללכת לתוך תנועה והייתי באמצע הכביש. המכונית הצופרת התקרבה אלי במלוא המהירות. הרמתי את ידי כמגן אוטומטי, עצמתי את עיני חזק כשחיכיתי לפגיעה. הרגשתי יד חזקה מושכת אותי לאחור למה שהרגיש קשה כמו קיר. נשארתי שם, עדיין בהלם מאיך כמעט נהרגתי. "את יכולה להתרחק עכשיו," שמעתי קול עמוק קורא. פקחתי את עיני בחדות כדי להבין שהקיר הזה הוא חזה, והיה לי את הראש קבור שם. התרחקתי בחדות, קידדתי את ראשי בהערכה, "אני כל כך מצטערת, הצלת את חיי, תודה לך-" המילים שלי נלקחו מהמחשבה שלי, כשנשאתי את עיני כדי לפגוש את עיני המושיע שלי. הלסת שלי נפלה בפתיחה, העיניים התרחבו כשקלטתי מי עומד מולי. זה לא היה אחר מאשר לאנס ג'ראד, האיש שהייתי אמורה להתחתן איתו מחר, אבל זה לא היה החלק המזעזע. הוא לא היה בכיסא הגלגלים שלו, למעשה הוא עמד על שתי רגליו, מתנשא מעלי.