פרק ראשון
"אנסטסיה, הצילו! תקפו אותי במועדון!"
קולה הנואש והחסר אונים של חברתה הטובה היה הדבר היחיד שעבר במוחה של אנסטסיה טילמן כשמיהרה למועדון.
חדר 808. אנסטסיה הרימה את מבטה אל לוחית המספר על דלת החדר הפרטי. זה היה אותו מספר חדר שחברתה הטובה, היילי סימור, שלחה לה בהודעה. בלי לחשוב פעמיים, היא פרצה בדלת כדי להציל את חברתה.
כשהדלת נפתחה תחת ידה, קיבלה אותה החשיכה שבפנים. לפתע, יד חזקה אחזה בפרק ידה וגררה אותה אל החדר החשוך, ואחריה חבטה חזקה כשהדלת נטרקה.
"היי - מי אתה ומה אתה רוצה?!" צרחה אנסטסיה, עיניה משוטטות בפראות כשהיא מנסה להבחין בסביבתה.
"תרגעי, ואני אטפל בך יפה." קולו העמוק והצרוד של גבר דיבר קרוב לאוזנה.
בשנייה הבאה, אנסטסיה הושלכה בחוסר טקסיות על הספה, ולפני שהספיקה לקום על רגליה, גוף רזה וחזק הצמיד אותה.
היא פלטה אנחה חנוקה כשזוג שפתיים בטעם מנטה לכדו את שלה.
הגבר שמעליה הרגיש לוהט למגע. תחושת חוסר אונים הביאה דמעות לעיניה כשניסתה להיאבק בגבר, אך בסופו של דבר, היא לא יכלה לעשות דבר מלבד לסבול את אכזריותו של הגבר.
שעה לאחר מכן, אנסטסיה התנדנדה ויצאה מהחדר, נראית מוזנחת. היא בדיוק עברה סיוט, אבל זה לא הסיח את דעתה מדאגה לבטיחותה של חברתה הטובה.
היא בדיוק עמדה להתקשר למספר של היילי כשראתה קבוצת גברים ונשים יוצאים מהדלת הצדדית. תחת האורות, היא זיהתה מיד שתיים מהנשים בקבוצה.
אחת הייתה היילי, חברתה הטובה שזעקה לעזרה בטלפון קודם לכן, והשנייה הייתה אחותה החורגת של אנסטסיה, אריקה טילמן. שתי הבנות הלכו זו לצד זו כשידיהן שלובות, כאילו היו החברות הכי טובות.
הלם וזעם צבעו את תווי פניה של אנסטסיה כשראתה אותן. "תעצרו שם, היילי!" היא קראה בקול רם מעבר למרחק כשאגרופיה קפוצים בחוזקה לצדדיה.
כששמעו זאת, היילי ואריקה הסתובבו כדי להביט בה. אנסטסיה בהתה בהן בזעם, פניה חיוורות כסיד, כשהיא דורשת מהיילי, "למה שתשקרי לי?!"
היילי חייכה בזדון. "זאת לא אשמתי שאת תמיד כל כך תמימה, אנסטסיה."
"היה לך כיף עם הגיגולו הזה שם?" שאלה אריקה בקול מתנגן, מחייכת בחוסר רשע.
רק אז הבינה אנסטסיה ששתיהן עבדו עליה. הטוהר שהיא שמרה עליו במשך תשע עשרה השנים האחרונות הוקרב כעת לשמחתן הנפשעת.
בהווה, עיניה של היילי היו קפואות כשהיא רתחה, "באמת חשבת שאני חברה שלך, אנסטסיה? אני חיה בצילך מאז שנפגשנו! אני שונאת אותך, ואין לי דבר מלבד לרצות להרוס לך את הפנים האלה!"
אריקה, לעומת זאת, התערבה במהירות בלעג, "יש לי את ההוכחה שאני צריכה כדי להראות לאבא שאת סרסרת בעצמך תמורת כסף במועדון. לא יעבור זמן רב עד שתסולקי מהבית!"
"אתן שתיהן - " אנסטסיה הייתה כל כך זועמת שהיא התנודדה. גופה היה קרוע לגזרים אחרי הטראומה שעברה, והמשקל המצטבר של בגידתה של חברתה ואכזריותה של אחותה כמעט הפילו אותה.
"בואי נלך, היילי! אנחנו לא רוצות להיראות עם זבל, נכון?" כשידה שלובה בזרועה של היילי, הובילה אותה אריקה לעבר מכונית הספורט שחנתה ליד המדרכה.
שלושה ימים לאחר מכן, במעון טילמן, קול גברי נמוך צעק בזעם, "הפכת להיות מלווה תמורת כסף רק בגלל שלא נתתי לך לנסוע לחו"ל ללימודים? איך אני, פרנסיס טילמן, יכול להיות מסוגל להחזיק בת כזאת חסרת בושה כמוך?"
"אבא, אני לא - "
"לא? אבל כן, אנסטסיה! איך יכולת להגיע לממדים חסרי בושה כאלה? הרעבנו אותך, או שמנענו ממך משהו? אני לא מאמין שתסרסרי את עצמך לזרים אקראיים במועדון מלוכלך! למענך, אני מקווה שלא הבאת שום מחלה בחזרה לבית הזה. מי יודע מה הבת שלי ואני יכולנו לתפוס ממך," האישה שהייתה לבושה בתכשיטים ובבגדים משובחים לעגה ממקום מושבה על הספה.
"אבא, באמת לא עשיתי את זה. אני - " אנסטסיה ניסתה להסביר את עצמה.
עם זאת, פרנסיס לא רצה לשמוע מילה נוספת ממנה. הוא בהה בה בזדוניות כשהוא נובח, "עדיין משקרת לי, אני רואה. צאי מהבית הזה עכשיו! אני לא אסבול אותך תחת קורתי. אף בת שלי לא יכולה להיות כל כך חסרת בושה. מעכשיו את לא הילדה שלי!"
בינתיים, במשטח המדרגות, אריקה צפתה במחזה הזה מתרחש כשהיא נשענת על המעקה כשהסנטר שלה נשען על ידה. הכל התנהל בדיוק כפי שהיא תכננה. תוך דקות ספורות, אנסטסיה עומדת להיות מושלכת מהבית ולשוטט כמו איזה כלב משוטט עלוב.
למטה בסלון, אנסטסיה השתתקה כשראתה את המבט הסוער והמאוכזב על פניו של אביה. היא קמה בשקט ממושבה ועלתה במדרגות כדי לארוז את חפציה.
היא בדיוק סובבה את המשטח כשאריקה התבצרה מולה. כשידיה שלובות בגאווה מול חזה, לעגה הילדה הצעירה, "צאי מפה! אל תתעכבי כמו מטרד. לעולם לא יהיה לבית הזה מקום בשבילך יותר!"
אנסטסיה קפצה את אגרופיה כשבהתה בהבעת שביעות הרצון של אריקה.
כשראתה את השנאה והכעס בעיניה של אנסטסיה, אריקה נשענה קדימה. "מה, את רוצה לסטור לי או משהו?" היא הפנתה את לחייה לעבר הילדה הזועמת ואמרה בשביעות רצון, "קדימה, אם כך!"
בלי להתאפק, אנסטסיה הניחה את ידה על פניו של אריקה, וכתוצאה מכך סטרת קשה.
"אה!" אריקה פלטה צעקה צורמנית. "הרגע פגעת בי! אמא, אבא - אנסטסיה הרגע פגעה בי!" היא יללה כשזינקה במורד המדרגות.
נעמי לואל משכה במהירות את בתה לזרועותיה וקראה במעלה גרם המדרגות, "איך את מעזה להכות את הבת שלי, אנסטסיה! מה לעזאזל את משחקת?!"
פרנסיס הביט בסימנים האדומים על לחייה של אריקה, ומעולם לא התאכזב יותר בחייו. מתי הבת הבכורה שלי הפכה למרגיזה ומרדנית כל כך?
"אבא, זה כואב..." אריקה התייפחה כשנחפרה לזרועותיו של אביה, נושמת נשימות עמוקות מוגזמות כאילו היא סובלת מכאבים עזים.
"צאי מפה, אנסטסיה!" שאג פרנסיס במעלה המדרגות.
לאחר שאספה את חפציה, אנסטסיה תפסה את הדרכון שלה וירדה במדרגות. לבה התקרר כשראתה איך אביה מחזיק את אריקה בזרועותיו כאילו הייתה משהו יקר.
אנסטסיה ידעה אז שאין לה מקום בליבו. פרנסיס שמע רק את הצד של אריקה בסיפור במקום לשאול את אנסטסיה על האירוע המחריד שהיא עברה אמש.
מאז שאמה נפטרה, היא בילתה את שנותיה בבית הזה וחיה כמו זרה, כי אביה הביא הביתה את פילגשו ואת בתו הלא חוקית כדי להקים משפחה חדשה.
אמה המסכנה של אנסטסיה מעולם לא ידעה על רומניו הנוספים של בעלה, אפילו לא במותה.
לעולם לא אחזור למקום הזה שוב.
בתוך הבית, אריקה צפתה באנסטסיה גוררת את המזוודה שלה אל מחוץ לדלת הכניסה, וחיוך מרושע התעקל על שפתיה. סוף סוף נפטרתי מהמטרד חסר התועלת הזה!
...
חמש שנים לאחר מכן, נשמעה דפיקה על דלת הכניסה של דירה בדנסברי.
האישה שגרה בדירה הייתה שקועה בעיצובים שלה כששמעה את הדפיקה. קצת נבוכה, היא ניגשה לדלת ופתחה אותה בחוסר שמחה. כשראתה את שני הגברים האסייתים בחליפות, שאלה בסינית, "את מי אתם מחפשים?"
"האם את גברת אנסטסיה טילמן?" שאל אחד משני הגברים באנגלית.
"אני. ואתם?" שאלה אנסטסיה.
"ביקשו מאיתנו לחפש אותך. אמך, אמיליה צ'פמן, הצילה את חייו של האדון הצעיר שלנו בעבר. הגברת הזקנה שאנו משרתים רוצה לראות אותך."
היא קמטה את מצחה למשמע הדברים. "מי הגברת הזקנה שאתם משרתים?"
"גברת פרסגרייב הזקנה," ענה הגבר הראשון בכבוד.
כששמעה זאת, אנסטסיה הבינה מה הביא את הגברים האלה לכאן. גברת פרסגרייב הזקנה הייתה האישה שמאחורי קבוצת פרסגרייב, התאגיד המוביל במדינה. לפני שנים, אמה של אנסטסיה הקריבה את חייה כדי להציל את נכדה הבכור של גברת פרסגרייב הזקנה.
זה העניק לאנסטסיה גאווה רבה להיוולד לשוטרת מוכשרת וצדיקה כמו אמיליה.
"אני מצטערת, אבל אני לא מתכוונת לראות אותה," אמרה אנסטסיה בהחלטה. הייתה לה תחושה שהפרסגרייבים רוצים לגמול על מעשה הגבורה של אמיליה, אבל לא היו לה תוכניות לקבל את המחווה שלהם בשום צורה שהיא.
בדיוק אז, נשמע קול ילדותי וסקרני ממקום כלשהו בתוך הדירה, שואל, "אמא, מי זה?"
"אף אחד," ענתה אנסטסיה בחופזה. אחר כך, היא פנתה אל הגברים בדלת, "סליחה, אבל אני ממש לא במצב רוח לאורחים כרגע."
בכך, היא סגרה את הדלת.
בינתיים, בחזרה בארץ, גבר ישב על הספה בתוך הוילה החבויה באמצע הגבעה. "מצאתם אותה?"
"כן, אדון אליוט הצעיר. הנערה מהמועדון לפני חמש שנים בדיוק מכרה את השעון שלך בשוק יד שנייה."
"תמצא אותה," אמר הגבר על הספה, קולו עמוק וסמכותי.
"כן אדוני!"
