פרק ראשון
השעון הראה שהשעה הייתה אחרי חצות, ואריה ישנה שנת ישרים, מודעת לחלוטין לכל מה שסביבה. מותשת מיום עמוס, כל מה שייחלה לו היה מנוחה שלווה.
לפתע, היא הרגישה משקל כבד עליה, מועך את גופה הקטנה ודוחף אותה עמוק יותר לתוך המזרן. בפאניקה, היא פקחה את עיניה, מביטה נואשות דרך חשכת החדר, ומצאה את עיניה הכחולות העזות והבוהקות בוהות בה ברגשות לא ידועים.
היא לא הייתה צריכה להדליק את האור כדי לדעת שהאדם שנוגע בה הוא בעלה. היא הכירה אותו היטב - את מגעו, את ריחו, את עיניו ואת נשימתו.
"למה אתה לובש תחתונים? שכחת שאמרתי לך שלא כדאי ללבוש תחתונים ותמיד להיות מוכן בשבילי במיטה שלנו?" הוא נהם באוזנה בצורה מסוכנת, וגרם לאריה לרעוד מפחד.
אריה לא רצתה להרגיז את בעלה, אבל היא שכחה מזה לגמרי כשהיא שכבה על המיטה ונרדמה מיד. היא לא הרגישה טוב לאחרונה, והיום היא הייתה כל כך עייפה וחולה שלא יכלה לחשוב על שום דבר מלבד מנוחה. עם זאת, התירוץ הזה לא עבד על בעלה, אלסנדרו ולנטינו, אדון המאפיה של מערב איטליה. למרות שהיה אדם עשיר ונאה מאוד, הוא היה אפילו יותר מסוכן שאף אחד לא רצה להרגיז אותו, כי התגובה היחידה שקיבל בתמורה הייתה כדור בראש. אריה גם פחדה מאוד מבעלה. נישואיהם לא היו נישואים רגילים אלא איחוד מסורתי ומסודר.
אלסנדרו התחתן עם אריה משום שסבו התעקש על כך. אריה הייתה יתומה שהצילה את חייו של סבו של אלסנדרו, והסב האמין שאריה היא הכלה המושלמת עבור נכדו. כשאלסנדרו סירב, סבו איים להתנער ממנו ולשלול ממנו את ירושתו, כולל אימפריית המאפיה ואת חברת ולנטינו אנטרפרייזס, אם לא יתחתן עם הנערה שבחר סבו. סבו היה דמות אדירה בעולם המאפיה, ואף אחד לא העז להתנגד לו.
סבו של אלסנדרו בחר באריה כנכדתו בשל פשטותה וטבעה הטוב. עם זאת, אלסנדרו לא דאג לה כלל וראה בה מחפשת זהב. הוא מעולם לא החמיץ הזדמנות להזכיר לה את זלזולו.
עיניו הבוערות של אלסנדרו נבעו בה. הוא היה עירום וחם, שוכב מעליה, וגופה הגיב באופן לא רצוני למגעו. היא נבהלה וצרחה כשבעלה קרע את תחתוניה במהירות ונכנס לתוכה ללא אזהרה, מה שגרם לאריה לבכות מכאב. היא לא הייתה מוכנה, והדבר האחרון שעלה בראשה היה לקיים יחסי מין הלילה.
"לעזאזל, את כל כך יבשה," גנח אלסנדרו בגועל. "וכמה פעמים אמרתי לך להתקלח ולהחליף בגדים לפני השינה? את מריחה כל כך רע, כולה זיעה ותבלינים כאילו היית מוקפת בהם כל היום," הוא אמר בזעף פנים.
זה לא היה חדש לה; בשלוש שנות נישואיה, היא השלימה מזמן שהוא לא אוהב אותה. אבל העלבונות המתמידים הרגו אותה אט אט, טיפין טיפין. למרות הכל, היא עדיין נאחזה בתקווה בליבה שיום אחד הוא יתאהב בה. יום אחד. אריה הסיטה את עיניה וקפצה את שפתיה, לא מסוגלת להתמודד עם עוד השפלה ממבטו החודר וממילותיו החדות. אבל ברגע הבא, הוא טבל את ראשו בצווארה, שואב נשימה עמוקה כאילו נהנה מריח שלה, בניגוד למילותיו המשפילות. נשימתה נעתקה כשהרגישה את אצבעותיו נוגעות בדגדגן שלה, נעות במעגלים איטיים ומכוונים. לשונו הרטובה והחמה עברה לאורך עור גרונה המשיי, והיא נשכה את שפתה כדי לחנוק כל אנחה שאיימה להימלט. אבל התחושה הייתה עזה מדי, וגרמה לה להגות שם בטעות.
"אה, אלסנדרו!"
לפתע, הוא עצר, מרים את ראשו ותוקע בה מבט מאיים.
"מה אמרת?" הוא לחש, קולו איטי ושקט בצורה מסוכנת, וגרם לאריה לבלוע את רוקנו בכבדות.
"אני... אני מצטערת, מר ולנטינו," היא גמגמה, המילים נשפכות משפתיה הרועדות.
היא לא הורשתה לקרוא לו בשמו הפרטי. אלסנדרו אסר עליה לעשות זאת, וקבע שרק משפחתו וחבריו רשאים לפנות אליו בשמו הפרטי. היא לא יכלה.
"נכון. אני רק מר ולנטינו בשבילך," הוא טען בקרירות, קולו חותך כמו קרח.
"לעזאזל, יש לך טעם כל כך גרוע," הוא לעג, מלקק את אצבעו הספוגה ברטיבותה, מבטו היה קפוא כשהוא הביט בה. אבל דבריו לא תאמו את מעשיו כשהוא ליקק את אצבעו כאילו היה לה טעם כל כך טוב.
ליבה של אריה צנח כשהיא הרגישה את משקל השפלתו, עיניה נצצו מעקיצת עלבונותיו. הוא חשב שהוא יכול לעורר אותה בכך שיגרום לה להרגיש לא רצויה, אבל כל מה שזה עשה היה להזין את כעסה.
היא רצתה לדחוף אותו הצידה, לצרוח עליו ולדרוש מדוע הוא לא יכול להשאיר אותה לבד וללכת לזיין את הנשים שהיו לו בזרועותיו במסיבות החברה הגבוהה. אבל היא ידעה שעדיף לא לאתגר את השטן בכבודו ובעצמו.
היא בהתה בחזרה בעיניו, מצפה לראות עווית או שנאה, אך להפתעתה, הן נותרו בלתי קריאות, נועצות בה מבטים מבלי למצמץ, כאילו הייתה הדבר היפה ביותר בעולם. אצבעותיו חזרו ללטף את הדגדגן שלה, והוא דחף את ירכיו בעוצמה, נכנס לתוכה שוב, חלקלקותה עוטפת אותו בקלות. שפתיו מצאו את שלה, מנשקות אותה ברעב כזה כאילו היו בנפרד במשך שנים. אך המציאות הייתה רחוקה מכך; הוא קיים איתה יחסי מין כל לילה, ללא קשר לתשישותה או לגועל שתמיד הרגיש כלפיה.
אריה לא יכלה להבין מדוע הוא מטפח כלפיה עוינות כזו, אך לא יכול היה לעבור לילה בלעדיה. אם לא הכירה אותו כל כך טוב, ייתכן שהייתה מתבלבלת בין מעשיו למעשיו של גבר מאוהב. אבל הוא היה אלסנדרו ולנטינו, האדם האכזרי והאכזר ביותר בעולם. הוא חסר את היכולת להרגיש משהו; ליבו היה קר כקרח.
אלסנדרו מעולם לא היה עדין, תמיד מאהב גס וחסר רחמים בין הסדינים. אריה הייתה רגילה לחספוסיות ותוקפנותו במיטה, אבל היום היא חששה להיפגע כשאלסנדרו הגביר את קצב הליכתו.
"חכה, מר ולנטינו!" היא פלטה, קולה נמס מבהלה.
"למה? מה קרה?" הוא שאל, נימת קולו שזורה בעצבנות.
"בבקשה, תהיה עדין הלילה," היא לחשה, קולה מתחנן.
"מה כל כך מיוחד הלילה?" אלסנדרו צחקק ביובש.
"אני... אני לא מרגיש טוב," מלמלה אריה, והורידה את עיניה. אבל אלסנדרו תפס את סנטרה, ואילץ אותה להסתכל עליו.
אריה חשבה שהיא רואה דאגה בעיניו הכחולות הקרות, אבל ברגע הבא, היא נעלמה, והותירה אותה מאמינה שזו רק דמיונה.
"מה זה? טריק חדש שלך?" הוא צמצם את עיניו ונתן לה מבט. אריה נותרה דוממת, מסרבת להגיב. אלסנדרו, חסר סבלנות ונחושה לעורר ממנה תגובה, זרק את רגליה מעבר לכתפו, נכנס עמוק פנימה ונענע באיטיות את מותניו, גרם לה להתנשף.
"אני נהנה לראות אותך סובל מכאבים מתחתיי," הוא הודה בחיוך מרושע, וזה בדיוק מה שאריה פחדה ממנו.
אבל נראה שהוא לא היה במצב רוח להקשיב לה. אז היא שכבה שם כמו גוף חסר חיים, נותנת לו לעשות את שלו. באופן מפתיע, אלסנדרו היה עדין הלילה, מנסה הכל כדי להגיע לשיא, למרות סירובה של אריה להגיב. עם זאת, גופה הבוגדני נכנע לפיתוי בעלה, והיא שנאה את זה. לאחר שכמעט ליטף אותה במשך שעתיים וגמר בתוכה שלוש פעמים, אלסנדרו התמוטט עליה, מותש ומנומנם. היא נגעה בעדינות בכתפו וגלגלה אותו לצדו על המיטה מכיוון שהוא היה כבד מדי עבורה להתמודד איתו.
אבל דאגה נוספת הכבידה על ליבה. במשך ימים היא חשה בחילה וכאבים, גופה בגד בה בדרכים שלא יכלה להתעלם מהן. וכשהמחזור שלה נעלם, היא ידעה שעליה להתמודד עם האמת. היא עשתה בדיקה הבוקר, המקלון הלבן הקטן אישר את חששותיה: היא בהריון. תערובת של רגשות הציפה אותה - שמחה, פחד, חוסר ודאות. אבל בראש ובראשונה הייתה המשימה המרתיעה לספר לאלסנדרו. הוא הבהיר לה היטב מההתחלה שהוא לא רוצה ילד איתה, והמחשבה על תגובתו שלחה צמרמורת בעמוד השדרה שלה. היא לא יכלה להיזכר מתי שכחה לקחת את הגלולה שלה והנס הזה קרה.
אבל עמוק בפנים, מתחת לפחד וחוסר הוודאות, ניצוץ של תקווה ריצץ - התקווה שאולי, רק אולי, אלסנדרו יפתיע אותה בהבנה וקבלה וזו יכולה להיות התחלה חדשה גם עבורם, עם חיים חדשים שיבואו למשפחתם.
