פרק ראשון
בהגיעה ללשכת רישום האוכלוסין, ויויאן וויליאם נדהמה לגלות שהגבר שאיתו הייתה אמורה לקבל את תעודת הנישואין שלה טרם הגיע.
עברה כבר יותר מחצי שעה מהזמן שנקבע ביניהם. בדיוק כשעמדה ליצור איתו קשר, הוא התקשר אליה במקום.
ברגע שהרימה, קולו הזועם רעם דרך הטלפון, "ויויאן וויליאם, שקרנית! שכחת איזה דברים מבישים עשית באוניברסיטה? איך את בכלל מעזה לחשוב להתחתן איתי עכשיו? אני אגיד לך משהו. זה יקרה רק בחלומות שלך! זה די ברור לי עכשיו, בהתחשב בעובדה שהעלית את נושא הנישואין כל כך מהר למרות שאנחנו מכירים רק שלושה ימים! אם האקסית שלי לא הייתה לומדת באותה אוניברסיטה כמוך, הייתי נופל בפח שלך! אישה חסרת בושה!"
עם זאת, הוא ניתק.
ויויאן אפילו לא קיבלה הזדמנות להסביר את עצמה.
האצבעות שאחזו בטלפון שלה החווירו בעוד ששפתיה זזו בשקט.
הגבר לא טרח להנמיך את קולו כלל, מה שאומר שהרבה אנשים שמעו את שיחת הטלפון שלה. המבטים שכולם ירו בה היו מבטים מלאי בוז וגועל, שדקרו אותה כמו אלפי מחטים.
זה היה בדיוק כמו אותו לילה סיוטי לפני שנתיים.
היא הרגישה כאילו היא נבלעת בחושך. לא משנה כמה ניסתה, פשוט לא הייתה בריחה...
טיפות זיעה הצטברו על מצחה כשהיא החווירה באופן דרמטי. בלי להרגיש, כל גופה החל לרעוד ללא שליטה.
בצד, זוג עיניים כהות ועמוקות התבוננו באישה הרועדת בהרהור בעוד שאצבעותיו הדקות הקשו על משענות הידיים של כיסא הגלגלים שלו.
"אדוני נורטון." באותו רגע, צעיר מיהר לצדו של פיניק נורטון. בהתכופפות, הוא לחש, "גברת לופז הודיעה לי שהיא עדיין תקועה בפקקים. היא אמרה שייקח לה לפחות שעה להגיע לכאן."
"אתה יכול להגיד לה לחזור הביתה. תגיד לה לא לטרוח לבוא יותר." פיניק אפילו לא טרח להפנות את ראשו. מבטו החד היה נעוץ בויויאן כשהוא הוסיף בשלווה, "אני לא אוהב נשים יומרניות."
"אבל..." הצעיר, העוזר שלו, הביט במבט נסער. "סבא שלך לוחץ חזק שתתחתן..."
כאילו לא שמע את דברי עוזרו, פיניק לחץ על הכפתור בכיסא הגלגלים שלו כדי להתקדם לעבר ויויאן.
"סליחה, גברת? האם תסכימי בבקשה להתחתן איתי?"
קול חד צלצל, ומשך את ויויאן מהחושך שאייים לבלוע אותה כולה.
בהרמת ראשה, היא הופתעה מעט ממה שפגשו עיניה.
היא לא ידעה מתי זה קרה, אבל נראה שגבר מרותק לכיסא גלגלים עצר מולה.
תווי הפנים שלו היו כל כך מושלמים שהם היו עוצרים את נשימתו של כל אחד. גבות מוגדרות בחדות שנחו על פנים מפוסלות, זה נראה כאילו פניו פוסלו משיש. הוא הופיע כדוגמת מופת ללא רבב.
למרות הפשטות של חולצת השמלה הלבנה שלו, העיצוב הדגיש את מבנה גופו הרזה אך החזק.
הישיבה בכיסא גלגלים לא הפחיתה דבר מהאווירה האצילית והגאה שלו כלל. להיפך, זה רק גרם לו להיראות מרוחק ובלתי נגיש יותר.
רק כאשר הגבר חזר על שאלתו, ויויאן התעוררה מההלם שנפלה בו.
"מה?"
"לא יכולתי שלא לשמוע את השיחה שלך קודם. את ממהרת להתחתן, נכון?"
נשימתה נעתקה בריאותיה מדבריו, כשבושה ומצוקה שטפו אותה.
מבלי לחכות לתשובתה, הגבר המשיך בנימה אדישה. "איזה צירוף מקרים. אני באותה סירה. מכיוון שהמטרות שלנו דומות, למה שלא נעזור אחד לשני?" הדרך שבה אמר זאת גרמה לזה להישמע כאילו הוא מדבר על עסקה עסקית, לא על אחד האירועים החשובים ביותר בחיים עצמם.
בשלב זה, ויויאן סוף סוף הבינה שהגבר הזה רציני לגבי זה שהם יתחתנו. עם זאת, רק עכשיו נפגשנו! להתחתן מיד זה שערורייתי מדי!
"אדוני, אנחנו אפילו לא מכירים אחד את השני! אתה לא חושב שאתה קצת פזיז ואימפולסיבי מדי?"
"גם את לא הכרת את הגברים האלה שיצאת איתם לדייטים עיוורים."
תשובתו הייתה רגועה וישרה, ותפסה את ויויאן לא מוכנה, והותירה אותה חסרת מילים.
"אה, הבנתי עכשיו. את מזלזלת בי בגלל שאני נכה, נכון?"
"ממש לא!" - הייתה תגובתה האוטומטית. כשראתה את הניצוץ הקטן של שעשוע בעיניו הכהות, היא הבינה שהיא עושה בדיוק מה שהוא רצה שהיא תעשה.
"גברת." הוא שילב את ידיו על ברכיו בצורה מסודרת לפני שנעץ בה מבט בוער. "אני די בטוח שאת צריכה את הנישואין האלה נואשות. אם תפספסי את ההזדמנות הזו עכשיו, מה גורם לך לחשוב שתקבלי עוד אחת?"
היא הייתה צריכה להודות שהוא היה מאוד משכנע. הוא צודק. אני צריכה את הנישואין האלה נואשות. למען האמת, כנראה יותר מדויק לומר שאני צריכה להיות רשומה בחשבון משק בית כאן בעיר הזאת. רק אז אהיה זכאית להגיש בקשה לביטוח בריאות כאן, כדי לשלם עבור החשבונות הרפואיים היקרים של אמא.
שניות חלפו בזמן שהיא בהתה בגבר במשך זמן רב מאוד. לבסוף, היא סחטה, "האם אתה תושב קבע כאן, בעיר סאנשיין?"
שפתיו התעקלו לחיוך קטן. "כן."
שוב, ויויאן השתתקה. אצבעותיה התהדקו על רישום משק הבית שלה.
אף על פי שהוא היה נכה, הגבר שלפניה החזיק בהליכות ומראה שהיו בהחלט טובים יותר מאותם גברים נוראיים שהיא יצאה איתם לדייטים עיוורים לאחרונה. הו ויויאן, האם המטרה היחידה שלך בשלושת החודשים האחרונים לא הייתה להתחתן עם תושב מקומי הכי מהר שאת יכולה? עכשיו, ההזדמנות לעשות זאת כמעט קופצת לזרועותייך! למה את עדיין מהססת?
רגשות סותרים סערו בתוכה. בסופו של דבר, היא נשכה את שפתיה וחיזקה את נחישותה. האישה הנהנה בהסכמה. "בסדר, אני מסכימה."
