-ורה- הסתובבתי כל הלילה במיטה, בתקווה שהלילה הזה מכל הלילות אוכל סוף סוף לישון כמו שצריך. השעון על השידה מראה 4 לפנות בוקר; הגיע הזמן לקום ובקושי נחתי. אני לובשת את הטייץ, חזיית הספורט, גופייה רפויה, נעלי הריצה ויוצאת לדרך. היער בשעה הזו של היום עוצר נשימה; רק הזוהר הרך של היום המתקרב מאיר את דרכי. הציפורים החלו להתעורר ולשיר, חיות הלילה עושות את דרכן חזרה למחילותיהן, והערפל בין העצים גורם להכל להיראות כל כך חי. אני עוצרת במקום הקבוע שלי, על הצוק שמחבק את המפל המפורסם שלנו. זה בערך 16 קילומטרים מבית הלהקה וכעת מבקרים בו רק בטקסים או חגיגות מיוחדות. חבל שאנשים לא באים להתפעל ממנו לעתים קרובות יותר. מפל הירקן קיבל את שמו מכל הירוק שמקיף אותו. שכבה דקה ותוססת של טחב שלא נמצאת בשום מקום אחר מכסה את הצוק בגובה 18 מטרים שממנו נופלים המים; הבריכה העמוקה בקצהו היא של מים צלולים כבדולח, החושפים את כל השטח הסלעי והירוק שמתחת. תחת אור ירח נכון, נדמה שהמפל כולו עשוי מירקן טהור. הנפילה העדינה של המים הופכת את המקום הזה למקום המושלם למדיטציה. אני עוצמת את עיניי, מתחילה למתוח את גופי, לנשום ולנקות את הראש, אבל כשאני עומדת לשבת, אני מרגישה שהכל סביבי דומם וצמרמורת עוברת לי בעמוד השדרה. עיני סורקות בפראות את הסביבה, מעץ לעץ, מצמח לצמח. היער מנסה לומר לי שמשהו לא בסדר ופעמוני אזעקה מצלצלים בראשי, פחד מטפס לי בעמוד השדרה. "ובכן, בוקר טוב גם לך," אני קוטעת אותה לפני שהיא מספיקה להמשיך. "אני צריכה צופים ליד מפל הירקן." "ורה, מה קרה?" "אני עדיין לא יודעת, אבל..." "כן, אני יודעת." לאחר עשר דקות בערך, עשרים וחמישה צופים מצטרפים אלי, מרגישים את אותו מתח באוויר שאני מרגישה כשהם מתקרבים. האלפא שלנו מגיעה זמן קצר לאחר מכן, מלווה בבן זוגה בצורת זאב. כולנו מרגישים לא בנוח, אבל אף אחד יותר ממני. גם בצורת אדם, אף אחד לא קשוב ליער כמוני. האלפא שלנו מדברת ראשונה, "מה שזה לא יהיה, זה לא משפיע רק על ורה. כולם, התקבצו בזוגות וחפשו ביער החל מהצד הצפוני. תעדכנו אותי." הצופים עושים כפי שנאמר להם, רצים לתוך היער ביללה. האלפא שלנו פונה אלי, "את צריכה לחזור איתנו, ורה. יש לך יום חשוב לפנייך." "אם לא אכפת לך, אלפא..." היא נוהמת. "אם לא אכפת לך... סופיה... אני הולכת להישאר כאן קצת יותר. אולי אוכל לעזור." סופיה, האלפא שלנו, היא בתה של האלפא הקודמת והחברה הכי טובה שלי. אנחנו מכירות אחת את השנייה מאז שהיינו צעירות ויודעות הכל אחת על השנייה, אבל עכשיו כשהיא האלפא שלנו, הידע הזה מרגיש קצת חודרני. זה אפילו לא מרגיש ראוי לקרוא לה בשמה יותר. היא נותנת לי מבט מודאג, "בבקשה תהיי בטוחה, את אולי אחת הלוחמות הטובות ביותר שיש לנו, אבל את עדיין לא יכולה להשתנות. מה שלא נמצא שם בחוץ, חזק מספיק כדי שכולנו נהיה לא רגועים." אני מורידה את ראשי בתגובה והיא נאנחת. העובדה שעדיין לא הצלחתי להשתנות מדאיגה אותי מאוד. כל זאב הגון יכול להשתנות בגיל 12. אני בת 23 ועדיין לא מצליחה להתחבר לזאב שלי; לפעמים זה גורם לי לתהות אם אני בכלל אשת זאב. אני מבחינה בסופיה שמנסה להתנדנד על גבו של בעלה. היא שונאת לרכב עליו ככה, אבל במצבה ההריוני מאוד, הוא לא השאיר לה ברירה. אני עוזרת לה לטפס למעלה והוא עומד בעדינות, מרכין את ראשו לכיווני ב'תודה' שקטה. סופיה לוחצת את ידי לפני שהיא עוזבת ויוצאת לדרך עם בן זוגה. ברגע שהם יוצאים משדה הראייה, אני מורידה את הנעליים שלי ומתכופפת על הקרקע, מכניסה את שתי ידי לתוך האדמה. אני נושמת נשימה עמוקה ומתחילה. צמרמורות עולות על כל גופי כשאני מתחברת ליער. הרוח שוב החלה לנשוב, ומקלה על המחנק שהיה שם קודם. אני מנקה את הראש ומתמקדת רק בחושים שלי; כמה לח מרגיש האוויר שאני נושמת, איך השיער שלי נושב בגחמות הרוח, איך כל השערות על גופי עומדות דום. 5 דקות 15 דקות 30 דקות למרות מאמצי הטובים ביותר, אני לא חשה דבר. נראה שמה שהיה שם נעלם יחד עם התחושה המצמררת. באנחה, אני לוקחת את הנעליים שלי בידי ומתחילה ללכת יחפה דרך היער, לכיוון בית הלהקה. כשאני מתקרבת לקצה היער כשבית הלהקה נראה באופק, הרוח מתחילה לנשוב על גבי ואני נעצרת במקומי. אני אפילו לא צריכה להסתובב כדי לחוש את זה. אני מרימה את פני כדי להריח את האוויר וזה לא טועה. זה מריח כמו דם. הרבה דם. רצתי בחזרה לבית הלהקה ובחזרה לחדרי. ריח הדם היה חזק, אבל לא הייתה דרך לדעת של מי זה או מאיפה זה מגיע. לאחר מקלחת מהירה וחמה, אני מתחלפת לבגדי הניתוח שלי ותופסת את תיק הספורט שלי ליום. יורדת למטה למרפאת הלהקה, אני מדלגת על ארוחת הבוקר. אני נכנסת למרפאה בעצבים, כאילו כל דבר יכול לקרות בכל רגע. אני מתחילה להרגיש קצת פרנואידית. "היי, ויולט? יש לנו מישהו שמגיע?" ויולט, האחות האחראית שלנו, נותנת לי מבט נדהם כשהיא בודקת שוב את התרשימים שלנו. אני מבחינה בתלתלים הכהים הארוכים שלה בדרך כלל יושרו, והמסקרה שלה ממסגרת את עיניה הכחולות בצורה מושלמת. היא בשנות הארבעים לחייה ואישה יפה במיוחד עם עור כהה זוהר. "לא דוקטור, יש לנו יום שקט לפנינו עד כה." אני לא יכולה שלא לתת לכל דבר בחדר המיון מבט מהיר, רק כדי להקל על העצבים שלי. חוסר הנוחות הזה נראה בלתי מעורער, זה כמעט כאילו נשאתי איתי את ריח הדם מהיער; אני מריחה את זה בכל מקום. אולי אני סתם עצבנית כי זה יום גדול, יום משנה חיים, בשבילי. היום היא מסיבת הפרישה של ד"ר אוון, מה שאומר שהיום אני הופכת לרופאה הראשית במרפאה. ללהקה שלנו יש את האוכלוסייה הגדולה ביותר של זאבים מכל הלהקות העיקריות במדינה, זה מובן בהתחשב בעובדה שאנחנו שומרים על הגבול הדרומי עם שטח הליקנים. אנשי זאב וליקנים חתמו על הסכם שלום לפני יותר מארבעים שנה, שהוצע על ידי מלך הליקנים שלהם באותה תקופה. לפני כן, שני המינים היו במלחמה מתמדת; על טריטוריה, על בני זוג, על מקורות מזון, בשביל... כיף? ליקנים הם יצורים לוחמניים ידועים לשמצה, אפילו בינם לבין עצמם. המרפאה מפקחת על כל אוכלוסיית הזאבים בלהקה שלנו, וכרופאה הראשית, אצטרך לפקח על כל פעילויות המרפאה, אפילו מנהליות. למען האמת, אני מרגישה ממש לא מוכנה להתמודד עם אחריות כזו; אני לא ישנה יותר מארבע שעות בלילה רק מלחץ מראש על זה. אני ממשיכה לעשות את הסיבובים הרגילים שלי במשך שאר הבוקר, הכל בהכנה למסיבה. ד"ר אואנס הוא אחד האנשים החשובים ביותר בחיי ועבדנו קשה כדי להפוך את היום הזה למיוחד מאוד עבורו. הוא קיבל אותי כמתמחה כשאיש לא ראה בי פוטנציאל. הייתי רק בת 12 אבל כבר למדתי את כל היסודות של הניתוח; למרות גילי הצעיר, היה לי את הקיבה בשביל זה. סיימתי מוקדם את התיכון והצלחתי להיכנס ישר לבית הספר לרפואה שם סיימתי בראש הכיתה. ובכל זאת, הנה אני עומדת בפני האתגר החדש הזה, מרגישה חרדה כמו לעזאזל. - עברה השעה חמש והכל היה די שקט. אני מוכנה להעביר את המטופלים שלי למשמרת הבאה, חרדה לסיים עם מסיבת הפרידה. אני חושבת ליצור קשר מחשבתי עם סופיה, אבל היא מקדימה אותי, "מגיע!" היא צועקת בראשי. לפני שאני מספיקה לשאול אותה משהו, אני שומעת את המהומה בחוץ. איש זאב פצוע קשה פורץ פנימה דרך דלת חדר המיון, מחזיק זאב מחוסר הכרה. אני ממהרת אליהם והאחיות שכבר היו בשמלות ובעקבים באות לעזרתם. אנחנו מניחים את הזאב מחוסר ההכרה על מיטת בית חולים והוא משתנה לצורתו האנושית. הזאב השני קורס ואנחנו עוזרים לו לעלות על מיטה אחרת. ד"ר אואנס יצא ממשרדו למשמע המהומה. "ורה, קחי את אריק. ויולט, תכיני את הדפיברילטור. אריקה וסם, תכינו חדר ניתוח." אי אפשר לפספס את הדחיפות בקולו. אני מתחילה לבדוק את הסימנים החיוניים של אריק. האם הוא לא היה אחד הצופים היום? למעשה, האם שניהם לא היו צופים? נראה שיש לו זעזוע מוח וכל גופו רועד מהלם. אנחנו צריכים לבדוק אם יש דימום פנימי. תחושת הפחד שנשאתי איתי כל היום חוזרת במלואה כשסופיה יוצרת איתי קשר מחשבתי שוב, "ורה, אנחנו נצטרך את כל הידיים על הסיפון. תכיני את האנשים שלך. סך הכל עשרה זאבים פצועים, שלושה ליקנים." ליקנים?! הרגע אמרת ליקנים?! בין שמונת הזאבים הנוספים שמגיעים עם פציעות קלות עד חמורות בחמש הדקות הבאות, אני מריחה מיד את שלושת הליקנים, שניים מהם נושאים אחד מחוסר הכרה; ברור שהוא בקושי מחזיק מעמד. אני מכוונת אותם למיטה ואחרי שהם מניחים אותו בערך עליה, שניהם קורסים לידו מתשישות. אני מנחה את הרופאים והאחיות האחרים לטפל בזאבים, תוך מתן עדיפות לאלה שנראה שמאבדים את הכרתם, אבל הם ניכרים זהירים מהליקנים. למרבה המזל, נראה שלרוב הזאבים יש פציעות קלות, בעיקר סימני שריטות. מה לעזאזל קרה? אני מפנה את מלוא תשומת הלב שלי לליקן הפצוע קשה ולרגע, זה כאילו אני יכולה להרגיש את פעימות ליבו המאטות בחזה שלי. אני בודקת את הסימנים החיוניים שלו כשאחות מחברת אותו בעל כורחה לכל המכשירים. כשאני מניחה את ידי על ראשו כדי להרים את העפעף שלו ולבדוק תגובת אישונים, אני מרגישה חשמל זורם מתחת לקצות אצבעותיי. מה...? בלי אזהרה, עיניו נפקחות לרווחה ומבהילות אותי ושולחות את קצב הלב של שנינו דרך הגג. הוא מסתכל עלי בכוונה; לעולם לא הייתי חושבת שהעיניים האלה שייכות לאיש שבקושי בחיים. הוא לוחש משהו נמוך מכדי שאוכל לשמוע. אני מתקרבת וכשהוא לוחש שוב; הוא משתטח והראש שלי מסתחרר. הוא הרגע לחש... *בן זוג?* הערת המחברת: תודה רבה על הקריאה :) זה הסיפור הרציני הראשון שלי אי פעם. אתם מוזמנים להגיב על המחשבות שלכם. ההרפתקה הזו רק מתחילה!