פניו של האיש התקודרו מיד, ועיניו הפכו קפואות. ניכר שהוא כעס. "אני יכול לעזור לך, מר פולר?" לא הרגשתי כאן בכלל כמו אשתו של אשטון, אלא כמו זרה. ככל שהרגשתי כך יותר, כך התעצבנתי יותר. אפילו האופן שבו בהיתי באשטון היה מלא התרסה. "תתנצלי." הטון שלו היה לגמרי מצווה. גבותיי נקמטו כשהזעם אחז בי. "איבדת את זה, אשטון? למה לעזאזל שאני אתנצל?" "דחפת אותה," הוא השיב בקולו העמוק והקודר. אני דחפתי אותה? צחקתי בכ