דלת חדר השינה נפתחה בפתאומיות לפני שהספקתי להרהר יותר. אשטון, מעט ספוג, פנה ישר לחדר האמבטיה מבלי להעיף בי מבט שני. אחריו נשמע קול מים זורמים. חזרתו לא אפשרה לי להמשיך לישון, אז קמתי ולבשתי בגדים. הוצאתי סט פיג'מה שלו מהארון והנחתי אותו ליד דלת חדר האמבטיה לפני שפניתי ישר למרפסת. מכיוון שזו הייתה עונת המונסונים, החל לרדת טפטוף בחוץ. השמים היו חשוכים וקול הגשם המכה על הלבנים נשמע במעומעם. כשחשתי בתנועה מאחוריי, הסתובבתי וראיתי שאשטון יצא מחדר האמבטיה עם מגבת עטופה סביב מותניו. שיערו היה לח וטיפות מים זלגו על גופו השרירי ויצרו מראה מפתה. הוא כנראה הבחין במבטי, אז הוא הביט בי במבט חמוץ קלות. "בואי הנה," הוא ציווה בקול נטול רגש. צייתתי וניגשתי ותפסתי את המגבת שהוא השליך לעברי. ואז הוא דרש, "תייבשי לי את השיער." התרגלתי מזמן לדרכיו השתלטניות. בדיוק כשהוא התיישב על קצה המיטה, טיפסתי עליה וכרעתי מאחוריו כדי לנגב את שיערו. "הלוויה של סבא מחר. אנחנו צריכים להגיע מוקדם יותר לבית המשפחה," הזכרתי לו. לא ניסיתי לנהל איתו שיחה. אלא, דאגתי שהוא עלול לשכוח מזה מכיוון שדעתו הייתה טרודה ברבקה. "ממ," הוא גרגר בתגובה ולא אמר דבר נוסף. ידעתי היטב שהוא לא רוצה לתקשר איתי, שתקתי והתמקדתי בייבוש שיערו. אחרי זה, שכבתי שוב על המיטה, מוכנה לישון. הבנתי שהרגשתי די ישנונית לאחרונה, וייחסתי את התנהגותי להריון שלי. אשטון בדרך כלל היה הולך לחדר העבודה שלו אחרי שהוא התקלח והיה נשאר שם עד חצות. בהתחשב בכך שזה היה הנורמה, הייתי מבולבלת כשהוא נכנס מתחת לסדינים אחרי שהוא לבש את הפיג'מה שלו. במאמץ סביר, הצלחתי לעצור את שאלותיי למרות שהייתי מבולבלת לחלוטין. למרות זאת, זרועותיו כרכו לפתע סביב מותני כשהוא משך אותי אליו. ואז, נשיקה קלה כנוצה ליטפה את שפתיי. הרמתי את עיניי כדי לבהות בו בתמיהה. "אשטון, אני..." "לא רוצה?" הוא שאל. עיניו הכהות הבריקו, רמז לתשוקה פראית הסתחרר בתוכן. הורדתי את מבטי. אכן, לא רציתי, אבל זה לא היה בשבילי להחליט. "אתה יכול להיות עדין יותר?" העובר היה רק בן שישה שבועות והסיכון להפלה היה גבוה. גבותיו התקמטו, ובלי מילה הוא התהפך והחל לאנוס אותי בגסות. גופי התכרבל מהכאב ויכולתי רק לעשות כל כך הרבה כדי להגן על הילד מפני פגיעה. הגשם החל לרדת בכבדות במקביל לתנועותיו הגסות. ברק הבזיק בשמיים ורעם רעם מיד אחריו, וגרם לחדר להיות מואר בכל פעם שזה קרה. אחרי זמן רב, הוא קם ונכנס לחדר האמבטיה. ספוגת זיעה קרה מהכאב, היה לי דחף לקום לקחת משככי כאבים. עם זאת, דחיתי את הרעיון ברגע שחשבתי על הילד. לפתע, הטלפון על שידת הלילה צלצל. זה היה הטלפון של אשטון. הבטתי בשעון על הקיר וראיתי שכבר אחת עשרה בלילה. רבקה הייתה היחידה שהייתה מתקשרת אליו בשעה כזו. קול המים הזורמים בחדר האמבטיה פסק. אשטון יצא שוב, עטוף במגבת שלו. כשהוא ניגב את ידיו, הוא מיהר לענות לשיחה. לא הצלחתי לשמוע את המילים שנאמרו בצד השני של הקו, יכולתי רק לראות את גבותיו של אשטון מתקמטות קלות כשהוא קרא, "רבקה, תפסיקי להשתטות!" בכך, הוא סיים את השיחה, התלבש והתכונן לצאת. בעבר, הייתי מעלימה עין מכך, אבל הפעם תפסתי בפתאומיות את זרועו של אשטון והתחננתי בעדינות, "אתה יכול להישאר הלילה?" הוא קימט את מצחו כשרמז לאי נעימות עשה את דרכו אל פניו הנאות. "האם גרמתי לך כל כך הרבה הנאה שאת מתחילה להשתולל?" מילותיו טפטפו סרקזם. הופתעתי לרגע לפני שהתחלתי לחשוב שמילותיו אבסורדיות. הטיתי את ראשי כדי לבהות בו, הסברתי, "מחר הלוויה של סבא. למרות שאתה לא יכול לשאת לעזוב אותה, אתה לא צריך לנהוג קצת באיפוק?" "את מאיימת עליי?" הוא צמצם את עיניו לעברי. הוא אחז בסנטרי ברגע והוציא בקול נמוך ומסוכן, "נראה שצמח לך עמוד שדרה, סקרלט סטובאל."