רבקה הייתה המומה כששמעה את דבריי. עיניה החשיכו מעט, והיא הביטה באשטון, מושכת בשרוולו ולחשה לו, "אש, חרגתי מגבולותיי אתמול בלילה. אני רואה שהפרעתי לך ולסקרלט. תוכל לבקש ממנה להישאר לארוחת בוקר איתנו? רק קח את זה כהתנצלות ממני, בבקשה?" אני... חה! אכן, יש אנשים שלא צריכים לעבוד כדי להשיג גרם של חיבה. כל מה שהם צריכים לעשות זה למצמץ בריסים ולהתנהג בפגיעות, והם יוכלו להימלט אפילו מרצח. אשטון לא שם לב אליי בהתחלה, אבל כשדברה רבקה, הוא הביט בי ואמר, "נאכל ביחד." טון הדיבור שלו היה קר וסמכותי. האם זה כאב? כבר הייתי חסרת תחושה לכאב. חייכתי וחייכתי בהסכמה. "תודה." אף פעם לא יכולתי לסרב לאשטון. כי הוא היה מישהו שהתאהבתי בו ממבט ראשון, להתגבר עליו יהיה ללא ספק קשה. אני מניחה שזה היה היום המזל שלי, מכיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שיצא לי לטעום את האוכל שאשטון הכין. ביצים מטוגנות ובייקון לא היו משהו מיוחד, אבל הם עדיין השאירו עליי רושם עמוק. כל הזמן חשבתי שאדם כמו אשטון פולר הוא מעל כולם. חשבתי שהוא לעולם לא יתכופף כל כך נמוך כדי לבשל בשתי ידיו. "סקרלט, תנסי את הביצים המטוגנות שאש הכין. הן מצוינות. כשהיינו ביחד, הוא תמיד הכין לי את זה," רבקה הפצירה תוך כדי הנחת ביצה על הצלחת שלי. אחר כך, עם חיוך מתוק על פניה, היא נתנה אחת גם לאשטון. "אש, הבטחת ללוות אותי לראות את הפרחים היום. אתה לא יכול להפר את ההבטחה שלך, בסדר?" "ממ!" אשטון הגיב תוך כדי אכילת ארוחת הבוקר שלו, תנועותיו מעודנות כמו של נסיך. הוא מעולם לא היה אחד שמדבר שלא לצורך, אבל בכל הנוגע לרבקה, הוא תמיד הקפיד להגיב לכל שאלותיה ובקשותיה. נראה היה שג'ארד כבר רגיל לזה כשהוא אכל את ארוחת הבוקר שלו בצורה מתוחכמת. הוא צפה בשקט באינטראקציות שלנו כאילו היה צופה מהצד. הורדתי את מבטי כשגבותיי נקמטו לכדי זעף. ההלוויה של סבא היא היום! אם אשטון יעזוב עם רבקה, מה יקרה לתוכנית שלנו ללכת לבית משפחת פולר... אף אחד לא יכול היה ליהנות לגמרי מארוחת הבוקר שלו היום. לאחר שאכל כמה ביסים, אשטון עלה למעלה להחליף בגדים. הנחתי את כלי האוכל שלי וצעדתי אחריו. בחדר השינה. אשטון ידע שנכנסתי אחריו אז הוא שאל בקול אדיש, "את צריכה משהו?" עם זאת, הוא הסיר את בגדיו באדישות, והציג את גופו החסון. באופן אינסטינקטיבי הסתובבתי כך שגבי יהיה מופנה אליו. "ההלוויה של סבא היא היום!" שמעתי רעשי ערבוב מאחוריי וגם את הצליל של הרוכסן שלו נסגר. קולו המונוטוני בא מיד לאחר מכן. "את יכולה ללכת בעצמך." הזעף על פני העמיק. "הוא סבא שלך, אשטון." אשטון היה הנכד הבכור של הפולרים. אם הוא ייעדר מההלוויה, מה שאר משפחתו יחשבו? "כבר אמרתי לג'וזף קמפבל לטפל בהלוויה. את יכולה לתקשר איתו לגבי הפרטים." הוא דיבר ללא רגש כאילו הסביר עניין שלא רלוונטי אליו. כשצעד לעבר חדר העבודה שלו, פרץ של עצב שטף אותי. מיהרתי להרים את קולי. "אשטון, האם כולם מלבד רבקה ניתנים להחלפה מבחינתך? האם המשפחה שלך לא אומרת לך כלום?" הוא עצר בצעדיו לפני שהפנה את מבטו אליי בעיניים מצומצמות. הוא שידר אווירה קרירה ואמר לי, "את לא במצב להרצות לי על ענייני המשפחה שלי." לאחר הפסקה קצרה, הוא סלסל את שפתיו וירק בבוז, "את לא ראויה!" דבריו פגעו בי כמו דלי מים קרים, והצמררו אותי עד העצם. כששמעתי את צעדיו הנסוגים בהדרגה, צחוק חסר שמחה ברח משפתיי. אני לא ראויה! הא! שנתיים ארוכות חלפו. עם זאת, מאמציי לגרום לו להתחמם אליי היו לשווא. "חשבתי שאת עבה עור, אבל אף פעם לא ציפיתי שתתערבי גם בעניינים של אנשים אחרים." קול לועג הגיע לאוזניי. פניתי אל הקול וראיתי את רבקה נשענת על מסגרת הדלת כשזרועותיה שלובות מול חזה. נעלם החזות החמודה והתמימה שלה. במקום זאת, הבעה קפואה השתלטה על פניה.