"גברת לארסון, אני מופתעת כמה מהר החלפת אישיות." בהטחת מבט חטוף לעברה, הרמתי את התיק שלי והתכוננתי לצאת לדרכי לבית משפחת פולר. מאחר שאשטון לא רצה ללכת, זו הייתה העבודה שלי ללכת במקומו. ברגע שהגעתי לדלת, רבקה צעדה קדימה כדי לחסום את דרכי. כשראתה שאשטון נעדר, היא סוף סוף יכלה לקחת נשימה מהעמדת הפנים שלה כאילו היא ארנבת קטנה ותמימה. היא שאלה אותי בחדות, "מתי את הולכת לחתום על הסכם הגירושין?" הייתי המומה לשנייה. אף על פי כן, צחקקתי כשהסתכלתי עליה. "את משחקת אותה הורסת בית על ידי כך שאת מכריחה אותי להתגרש ממנו?" "את הורסת הבית!" נראה היה שלכנות אותה כך פגע לה בעצב רגיש, כי פניה החשיכו כשהיא נהמה, "אם לא היית קיימת, גברת הבית הזו הייתה אני כבר עכשיו. מאחר שג'ורג' מת, אין אף אחד שיגן עלייך, אף אחד שיבטיח שתוכלי להמשיך לחיות כאן. אם הייתי במקומך, הייתי חותמת על הסכם הגירושין, לוקחת את הכסף שאשטון הציע ומתרחקת מכאן כמה שיותר." "ובכן, חבל שאת לא אני, גברת לארסון!" השבתי בקרירות כשהתעלמתי מהדקירות שלה ועקפתי אותה כדי לרדת למטה. מלבד אשטון, אף אחד בעולם לא יכול היה לומר משהו שיפגע בי. בהיותה אדם שתמיד התהלך באור הזרקורים, רבקה חשה לא מרוצה מכך שהתעלמתי ממנה. לפתע היא תפסה בחוזקה את זרועי. "כמה חסרת בושה את יכולה להיות, סקרלט? אש אפילו לא אוהב אותך, אז מה הטעם בלהיצמד אליו?" בהצצה לאחור אליה, היה לי דחף לצחוק, אבל דבריי הבאים נאמרו ברוגע. "מאחר שאת מודעת לעמדתו כלפיי, ממה יש לך להיות עצבנית?" "את..." פניה האדימו מאוד, והיא לא הצליחה להגיב. התקרבתי אליה עם חיוך קל על שפתיי והנמכתי את קולי ללחישה. "באשר ללמה אני נצמדת אליו..." עצרתי כשישרתי את הטון שלי. "יש לו כמה כישורים מטורפים. אז תגידי לי, מה הטעם בזה?" "את כל כך חסרת בושה!" עיניה של רבקה האדימו מכעס. בלי לחשוב, היא הרימה את ידיה והתכוונה לדחוף אותי. המדרגות היו מאחוריי, אז מתוך אינסטינקט, הסתובבתי הצידה כדי להימנע מלהידחף על ידה. אף על פי כן, מעולם לא ציפיתי שהיא תאבד את שיווי המשקל שלה. היא נפלה ישר במדרגות. "אאאאה!" הצרחה קורעת האוזניים שלה הדהדה בכל הסלון, ועמדתי משורשת במקום לזמן מה, ולא הצלחתי להגיב. לצערי, נדחפתי הצידה בדיוק כשחשתי חזית קפואה דוהרת לעברי. ואז, דמותו של אשטון זינקה במדרגות כשהוא הלך לבדוק את רבקה, שכבר שכבה בתחתית המדרגות. רבקה הייתה מכורבלת לכדור על הרצפה, אוחזת בבטנה במבט מייסר על פניה האפרוריים. היא דיברה בקול חלוש, "הילד שלי. הילד שלי." דם הצטבר מתחת לגופה, וצבע שטח גדול של השטיח באדום. כל סיב בגופי קפא. היא... בהריון? עם הילד של אשטון? "אש, הילד. הילד..." רבקה משכה בשרוולו של אשטון כשחזרה על המילים כמו תקליט שבור. טיפות זיעה כיסו את מצחו של אשטון, הבעתו הקפואה שקעה באימה. "אל תפחדי. הילד יהיה בסדר." הוא ניחם את רבקה והרים אותה בזרועותיו לפני שצעד לעבר הדלת. לאחר שעשה כמה צעדים קדימה, אשטון עצר בפתאומיות. עיניו הזועפות היו חשוכות כמו תהום, והכעס בקולו היה מורגש. "אני בטוח שאת מאושרת, סקרלט." מילותיו הפשוטות היו מלאות בשנאה ובזעם. נאלמתי דום; לא ידעתי איך להגיב. "את לא הולכת אחריהם כדי להסביר?" קול עמוק הגיע מאחור, וטלטל אותי לפעולה. הסתובבתי והייתי המומה לראות את ג'ארד שם לפתע. בדכא את הפאניקה שהתעוררה בלבי, שאלתי בשלווה, "להסביר מה?" הוא הרים את גבותיו. "את לא מפחדת שהוא יחשוב שאת דחפת את רבקה?" עיניי צנחו מטה כשרמז למרירות זרח דרכן. "זה לא משנה אם דחפתי אותה. האמת היא שרבקה נפגעה ומישהו צריך לקחת את האשמה על כך." "טוב שאת יודעת!" ג'ארד ירד במדרגות כשעזב את הווילה עם ערכת העזרה הראשונה שלו בידו. הוא כנראה היה בדרכו לבית החולים כדי לראות את רבקה.