ביום שסטלה דוסון נולדה, המשרתת של המשפחה השליכה אותה – רק כדי שלבת שלה, שנולדה באותו יום, יהיו חיים טובים יותר. שמונה עשרה שנים לאחר מכן, משפחתה סוף סוף מצאה אותה. אבל במקום רגשות אשם ופיצוי, מה שחיכה לה היה משהו אחר לגמרי. "את מהממת!" סטלה עמדה מול המראה, לבושה בשמלת כלה. המחוך הצמוד חיבק את מותניה הדקים, והחצאית הנפוחה גרמה לה להיראות כמו נסיכה מהאגדות. גם בלי איפור, תווי הפנים העדינים שלה היו בולטים. מנהלת הבוטיק שעזרה לה להתאים את השמלה לא יכלה שלא לשבח אותה. "מר קין לא בא איתך? לגברים ולנשים יש טעמים שונים כשזה מגיע לדברים האלה." סטלה חייכה בנימוס. "הוא עסוק בעבודה. לא יכול היה להתפנות." ברגע שסיימה לדבר, הטלפון שלה זמזם. היא הציצה במספר המתקשר לפני שענתה. "טס?" "סטלה, הרגע ראיתי את ליליאן עם איתן!" הבעתה של סטלה קפאה. הסיפוק על פניה נעלם טיפין טיפין, קבור תחת כובד המילים של טסה מילר. מבטה הפך קר. איתן קין היה הארוס שלה. החתונה שלהם הייתה בעוד שבוע. ורק לשמוע את השם של ליליאן ריד גרם לניצוץ של גועל לחצות את עיניה. ליליאן – הבת של המשרתת. הילדה שגנבה לה את ההורים בלידה ועכשיו יש לה את החוצפה לרדוף אחרי הארוס שלה. סטלה ירתה מבט לעבר מנהלת הבוטיק, שהבינה מיד והנהנה. בתנועת יד פשוטה מהמנהלת, שאר העובדות עזבו במהירות את החדר. ברגע שהן הלכו, סטלה הציצה בציפורניים המטופחות שלה ושאלה באדישות, "איפה ראית אותם?" טסה היססה. "בבית החולים. מחלקת נשים." סטלה הרימה גבה וצחקה. "נו, זה מקום מעניין." גבר ואישה מופיעים יחד במחלקת נשים – בשביל מה הם יכולים להיות שם? טסה לעגה. "ליליאן היא לא יותר ממניפולטורית דו-פרצופית, ואיתן הוא ממזר. את צריכה לבטל את החתונה!" סטלה עוד לא הספיקה לכעוס, אבל טסה כבר רתחה. היא לגמה לאט מים מהכוס שלפניה וחייכה בזדון. *בכל פעם שהיא שולפת אחד מהפעלולים שלה, אני זו שמשלמת על זה. על מה את כועסת?* לפני שנתיים, ליליאן עזבה את המדינה מרצונה החופשי, בטענה שמכיוון שהבת האמיתית של משפחת ריד חזרה, אין לה זכות להישאר. ובכל זאת הנה היא שוב – מתחממת ליד איתן. האם סטלה הייתה נדיבה מדי בשנתיים האחרונות? או סתם סלחנית מדי? טסה נאנחה. "היא חזרה ממש לפני החתונה שלך. מה את חושבת שזה אומר? היא זוממת משהו." מבטה של סטלה החשיך. "אני אתקשר אלייך אחר כך." טסה נשמעה מודאגת. "מה את הולכת לעשות?" סטלה חייכה. "אם מישהו מוכר שקר, איך אני יכולה לא לקנות אותו?" בכך, היא סיימה את השיחה. היא פנתה למראה, והסתכלה על עצמה בשמלה הלבנה הטהורה. אצבעותיה עברו על המחוך. בתלישה חדה, הבד נקרע בידיה. היא השליכה את השמלה הקרועה לרצפה. עובדות הבוטיק שצפו מרחוק נפלטו בבהלה, אך כשראו את הבעתה של סטלה, אף אחת מהן לא העזה לומר מילה. בדיוק כשסיימה להחליף לבגדיה, הטלפון שלה זמזם שוב. היא הציצה במסך. *איתן.* ברגע שהרימה, קולו הקר הגיע. "ברגע שתסיימי למדוד את השמלה, תבואי למשרד." שנתיים. במשך שנתיים, איתן לא היה אלא עדין ומתחשב כלפיה. *ועכשיו? השינוי הזה בגישה... זה בגלל שליליאן חזרה?* חיוך לגלגני ריחף על שפתיה של סטלה. היא אפילו לא טרחה לענות – פשוט ניתקה. חצי שעה לאחר מכן, סטלה נכנסה למשרדו של איתן. הוא עמד ליד חלונות מהרצפה עד התקרה, מדבר בטלפון. שטוף באור שמש, תווי הפנים שלו היו חדים אך מעודנים. הפרופיל הצדדי שלו לבדו הספיק כדי לגרום לכל אחד לעצור ולהסתכל. אלוהים העדיף אותו, והעניק לו פנים שאין שני להן בכל ריברמאונט. ברגע שהוא הבחין בסטלה, הוא מיהר לומר לטלפון, "תאכלי צהריים לבד. אני מנתק." הוא ניגש לספה והתיישב. החמימות בקולו מהשיחה נעלמה. הבעתו הפכה קרה כשהסתכל עליה. "בואי הנה." סטלה פגשה את מבטו הקפוא. היא ניגשה אבל לא התיישבה לידו כמו שהייתה רגילה. במקום זאת, היא התיישבה מולו. איתן הבחין במרחק שהיא שמה ביניהם, והבעתו נעשתה קרה עוד יותר. בלחיצה, הוא פתח מצית. הריח החריף של בנזין מילא את האוויר. סטלה לא אהבה את הריח ונופפה בידה כדי לפנות אותו. איתן לא נראה שאכפת לו. הוא הדליק סיגריה ושאף שאכטה. "ליליאן חזרה." ניצוץ של אשמה הבליח בעיניו, אבל זה לא הספיק כדי לעצור אותו מלומר את מה שהגיע אחר כך. "החתונה שלנו... צריכה להידחות." ברגע שסטלה ענתה לשיחה של טסה, היא כבר ציפתה לזה. "למה אתה מתכוון?" ליליאן חזרה, אז החתונה נדחית? איתן נשף זרם איטי של עשן. "היא חולה. זה רציני." כשדיבר, הוא שלף מסמך ומסר לה אותו. "מכתב קבלה של אוניברסיטת בראדפורד. את צריכה לנסוע ללמוד בחו"ל." *הדרך שבה הוא אמר את זה – כאילו זה טובה. כאילו זו פקודה.* סטלה הציצה במעטפה שבידו. היא לא לקחה את זה. במקום זאת, היא השמיעה צחוק רך ולגלגני. "אתה רוצה שאני אלך? כדי לפנות לה מקום?" הבעתו של איתן החשיכה. "זה לא בית הספר שתמיד רצית ללכת אליו? עכשיו—" "איתן." לפני שהוא הספיק לסיים, סטלה קטעה אותו, קולה קר כקרח. היא הושיטה יד, חטפה את המעטפה מידו וקרעה אותה לגזרים ממש מולו. החתיכות התנופפו לרצפה כמו פתיתי שלג. פיסת גרוטאה תועה אחת נדבקה לכף ידה. היא הטיחה אותה ישר בפניו של איתן. כל חום שנותר בעיניו נעלם לחלוטין. סטלה לא טרחה לרכך את הטון שלה. "אין צורך לדחות את החתונה. פשוט תבטל אותה." *למה לעכב?* *ביטול היה הרבה יותר קל.*