איתן נכנס לסערה למכוניתו, פניו אפלים מכעס. ג'ייסון הציץ בו במראה האחורית ממושב הנהג. "נו? מיס דוסון סוף סוף נרגעה?" לכולם, סטלה סתם התפרצה, מנסה לכפות על איתן לשלוח את ליליאן שוב. איתן צבט את גשר אפו בתסכול. "כאילו שכן." ג'ייסון שתק. *הגיוני.* ליליאן חזרה פתאום, ואף אחד אפילו לא טרח לעדכן את סטלה. "אז היא רצינית לגבי ביטול החתונה?" איתן לא ענה. *האם היא באמת רצינית?* כשחשב על השנתיים האחרונות, הוא פלט צחקוק קר. "מה אתה חושב?" *רצינית? היא באמת יכולה לעזוב כל כך בקלות?* ג'ייסון חשב על זה. *כנראה שלא.* משפחת ריד בזו לסטלה. אם היא לא תתחתן עם איתן, לא תהיה לה דרך אחרת החוצה. בנוסף, היא השקיעה את השנתיים האחרונות באיתן. ג'ייסון השתכנע עוד יותר - היא סתם עושה הצגה. בטח, היא מגזימה, אבל זה לא יותר מזה... ... בחזרה בקינגסטון הייטס, סטלה בהתה בערימת שקיות הקניות שלפניה נאנחה. כשחשבה על הכרטיס שהשתמשה בו בטעות קודם לכן, היא יכלה להרגיש סערה מתקרבת. היא לא רצתה לחשוב על זה יותר. זה היה יום ארוך - מדידת שמלות כלה, קניות עם טסה - רגליה היו תשושות. כשהחליטה לפנק את עצמה, היא הכינה אמבטיה חמה. בדיוק כשסיימה לצאת מהאמבטיה, כשהיא מרגישה רעננה, צלצל פעמון הדלת בדחיפות. "מי זה?" היא לא פתחה את הדלת, רק שאלה דרכה. קולה של סוזן נשמע. "זאת אני. תפתחי את הדלת." סטלה פתחה את הדלת ומצאה את סוזן עומדת שם, לבושה בשמלת ערב ארוכה ואלגנטית, שרשרת פנינים מונחת על עצם הבריח שלה. האיפור שלה היה מושלם, אבל הבעתה הייתה קשוחה. סוזן נכנסה פנימה בלי לחכות להזמנה, ותפסה מקום על הספה בהילה של סמכות. סטלה סגרה את הדלת מאחוריה, מייבשת את שיערה במגבת תוך כדי כך. סוזן כבר הייתה זועמת, אבל לראות כמה סטלה מתנהגת בנחת רק הרגיז אותה יותר. "תגידי לי, מה לעזאזל את מנסה לעשות?" "כבר אמרתי לך, ליליאן לא קשורה לזה! היא רק חזרה, ואת כבר תוקפת אותה? ואז את הולכת ומבטלת את החתונה בצורה הכי פומבית שאפשר - את רוצה שכל העיר תחשוב שהבת שגידלתי במשך עשרים שנה היא מפרקת בתים חסרת בושה שגנבה לך את הארוס?" ככל שדיברה יותר, כך התחממה יותר, ויורה האשמות כמו מקלע. סטלה השליכה את המגבת הצידה ונפגשה במבטה של סוזן, קר ובלתי מתפשר. מזגה של סוזן התלקח עוד יותר. "את חייבת לגרור את כל משפחת ריד לשערורייה לפני שתהיי מרוצה? אוף, לא הייתי צריכה להחזיר אותך." בלבה, כל זה היה בגלל שהיא מצאה את סטלה. זה לא היה כמו להחזיר בת אבודה הביתה - זה היה כמו להזמין קללה לביתם. כששמעה את דברי החרטה של סוזן, סטלה פרצה בצחוק מלגלג. "אני מסכימה. לא היית צריכה למצוא אותי. אם לא היית מוצאת אותי, גם אני לא הייתי מעורבת בתאונת הדרכים הזאת." פניה של סוזן התקשחו. היא לא רק הרסה את חייהם; הם הרסו גם את שלה. סוזן קפצה את אגרופיה. "את-" סטלה קטעה אותה. "לא כבר אמרתי? פשוט תתנהגי כאילו מעולם לא מצאת אותי. מעכשיו אין לנו שום קשר אחת לשנייה. אה, ואת מבינה שהבת שגידלת במשך עשרים שנה היא באמת חסרת בושה, נכון? לפחות את חכמה מספיק כדי לפחד שאנשים יגלו." מכיוון שבקושי בילתה זמן עם משפחת ריד, סטלה לא חשה שום קשר אליהם. מילותיה החדות רק הרגיזו את סוזן יותר. "את-! את תהיי מותי!" בשלב זה, לא היה מה לומר. סוזן קמה בפתאומיות. "תחשבי על זה. ברגע שתפסיקי לתקוף את ליליאן, אני אחזיר לך את הכרטיס." מכיוון שלא הייתה לה דרך טובה יותר להעניש את סטלה, היא נקטה בשליטה כלכלית. כשהשאירה מאחור את המילים האלה, סוזן הסתערה החוצה, משוכנעת שסטלה בסופו של דבר תיכנע ברגע שייגמר לה הכסף. כשיגיע הזמן הזה, היא רצתה לראות כמה כוח עוד נשאר לסטלה. ... אחרי שסוזן עזבה, סטלה הלכה למטבח, שטפה תפוח ונשכה אותו. לא הייתה לה שום כוונה "לחשוב על זה". הטלפון שלה צלצל. היא ענתה, "שלום?" "מיס דוסון, יש לנו עבודה ענקית. ממש גדולה." "כמה גדולה?" שאלה סטלה. "פי שלושה מהתעריף הרגיל." כששמעה את זה, סטלה לפתע מצאה את התפוח שלה אפילו יותר מתוק. לקחה עוד ביס, היא קמה. "אני אהיה שם מיד." היא התחלפה במהירות ויצאה מהדלת. חצי שעה לאחר מכן, היא הגיעה לאולפן. העוזרת שלה, קימי יורק, קיבלה את פניה בהתרגשות עצורה בקושי. "מיס דוסון, השגנו פרויקט ענק!" קימי חייכה והגישה את ההצעה. סטלה עיינה בה ושאלה, "סטרלינג גלובל שוב?" עסקי התיירות של סטרלינג גלובל היו עצומים. זה כבר היה הפרויקט הגדול השני שלהם השנה. והם שילמו טוב. כל פרויקט היה שווה יותר ממאתיים אלף דולר. הפעם, ההצעה הייתה אפילו גבוהה יותר... קימי הנהנה. "כן! הנציג שלהם אמר שהם אוהבים את העבודה שלנו. מעכשיו הם רוצים לתת לנו את כל פרויקטי העיצוב שלהם." כששמעה אוהבים את העבודה שלנו, סטלה סוף סוף פרצה בחיוך האמיתי הראשון שלה היום. "תאספי את כל המעצבים לפגישה." "בטח!" ... לאחר שעזבה את קינגסטון הייטס, סוזן פנתה ישר לבית החולים. איתן כבר היה שם, יחד עם בנה של סוזן, ג'ונתן ריד. לפני שסוזן הגיעה, ג'ונתן ניחם את ליליאן. מכיוון שגדל איתה, ג'ונתן תמיד צידד בליליאן על פני סטלה. עכשיו, כשליליאן הוכתה על ידי סטלה, כעסו רק בער יותר. כשסוזן נכנסה, ליליאן הרימה את ראשה, פניה מלאים באשמה וצער. "אמא, אני מצטערת. שוב הרגזתי את סטלה..." לבה של סוזן כאב. היא התקדמה קדימה והחזיקה את ידה של ליליאן. "ילדה טיפשה, זאת לא אשמתך. אני יודעת איזה מזג יש לה." כשנזכרת במזגה של סטלה, הבעות הפנים של כולם החמיצו. סוזן נאנחה. "מי יודע איזה סוג של משפחה גידלה אותה להיות כזאת..." הם רק ידעו שהיא אומצה על ידי משפחת דוסון. מעבר לכך, לא היה להם מושג אם משפחת האומנה שלה הייתה מהכפר או מהעיר. הם שאלו בעבר, אבל סטלה מעולם לא ענתה. ג'ונתן צחק. "איזה סוג של משפחה? עם מזג כזה, היא בטח גדלה באיזה כפר נידח." לדעתו, סטלה לא הייתה אלא אישה רועשת, בוטה ולא מתורבתת. סוזן נאנחה שוב. ג'ונתן הוסיף, "הקפאת לה את הכרטיס. אל תשחררי אותו הפעם." שתתמודד בלי כסף לזמן מה. שתסבול. אז הם יראו כמה זמן היא יכולה לשמור על יהירותה.