איתן צעד פנימה והתיישב על הספה, מוציא סיגריה. עוד לפני שהספיק להדליק אותה, סטלה ניגשה, חטפה אותה מידיו והשליכה אותה ישר לפח. פניו של איתן החשיכו. "מה לעזאזל את עושה?" מתי מישהו אי פעם התייחס אליו ככה? כשעוד היה עם ליליאן, לא משנה מה עשה, היא מעולם לא אמרה מילה. סטלה פשוט אמרה, "אני לא אוהבת את הריח של עשן." איתן נותר ללא מילים. *האישה הזאת… בסדר, שיהיה.* כשהוא חורק שיניים, הוא ריסן את כעסו. אבל שתי הפוסטים הוויראליים מהבוקר עדיין בערו במוחו. המשפחה שלו פוצצה לו את הטלפון כל היום. "החדשות של היום – טסה פרסמה את זה בשבילך?" האם היא ברצינות מנסה לבטל את החתונה שלהם? האם זה לא הולך רחוק מדי? סטלה לא ענתה. היא ניגשה למקרר והוציאה עוגה קטנה. היא לא אכלה מספיק בארוחת הצהריים, ואחרי שקנתה עם טסה במשך שעתיים, היא הייתה מורעבת. איתן כמעט התפוצץ מכך שהיא מתעלמת ממנו. "החתונה היא בינינו – למה היית צריכה לעשות מזה מחזה פומבי?" בסדר, אם היא רצתה להתפרץ עליו, הוא יכול היה לסבול את זה. אבל להפוך את זה לכזה דבר, לתת לכל העיר לצפות? איתן לא יכול לסלוח לה על כך. סטלה שאלה, "האם זה באמת רק בינינו?" אם זה היה כך, הדברים היו הרבה יותר פשוטים. היא זרקה מבט קר לעבר איתן והוסיפה, "גם אם אני לא הייתי מפרסמת את זה, מישהו אחר היה עושה את זה. עדיף שאני אקדים את זה." איתן ידע בדיוק למי היא התכוונה ב"מישהו". "את יכולה להפסיק לחשוב על ליליאן כעל איזשהו נבל?" סטלה צחקה, אוכלת ביס מהעוגה. "אם היא כל כך תמימה, למה כל כך רצית לשלוח אותה מכאן לפני שנתיים?" לאיתן לא הייתה תשובה. אם היא לא הייתה מזכירה את העבר, הוא אולי היה מצליח לשחרר את זה. אבל עכשיו כשהיא הזכירה, הבעתו הפכה קרה כקרח. "היית חסרת רחמים אז. אם ליליאן לא הייתה עוזבת, היית באמת זורק אותה לכלא, נכון?" סטלה אכלה עוד ביס והנהנה. "כן." פניו של איתן החשיכו עוד יותר. רק המחשבה על התקופה ההיא מילאה אותו בתסכול. אם היא לא הייתה כל כך מוגזמת אז, היא לא הייתה במצב הזה עם משפחת ריד עכשיו. ובכל זאת, ביטול החתונה לא היה אופציה. איתן הכריח את הבעתו להירגע קצת. "ליליאן פשוט חולה. ברגע שהיא תבריא, אני אשלח אותה מכאן שוב." סטלה זרקה לו מבט קר ולא אמרה דבר. איתן המשיך, "ההורים שלך לא יתנו לך להמשיך להתנהג ככה. היחידה שתסבול זה את." הוא ידע בדיוק איך משפחת ריד התמודדה עם סטלה. כרטיסי האשראי שלה כנראה כבר קפאו. מבטו סרק את הדירה. "כמה זמן שילמת את שכר הדירה למקום הזה? מתי התשלום הבא?" הוא זכר שהיא שכרה את המקום הזה אחרי שעברה מהבית של משפחת ריד. קינגסטון הייטס לא זול. היחידה שהיא נמצאת בה בטח עולה לפחות אלף ארבע מאות דולר לחודש. להעלות את זה עכשיו הייתה תזכורת לא כל כך עדינה: אין לה את הלוקסוס לעשות התפרצויות זעם. סטלה אמרה בחוסר רגש, "אתה צריך ללכת." "את–" פניו של איתן החשיכו עוד יותר. בדיוק כשהוא עמד לומר משהו אחר, הטלפון שלו זמזם. הוא אפילו לא טרח להימנע מסטלה כשענה. "ליליאן." *אז ככה זה?* היא זו שנאלצת להתחנן, אבל היא אפילו לא ראויה לכבוד בסיסי? הוא טען שהוא לא רוצה לריב איתה, אבל אין לו בעיה לענות לשיחה מהמאהבת שלו ממש מולה? עכשיו כשסטלה מגיבה, הצבעים האמיתיים של איתן מתגלים. המסכה שהוא עטה במשך שנתיים מחליקה. מי יודע מה ליליאן אמרה בצד השני, אבל איתן מיד קם. "אל תדאגי, אני אהיה שם מיד." אחרי שניתק, הוא הסתכל על סטלה. "תחשבי טוב על מה שאמרתי. לא משנה כמה תתנהגי בצורה מוגזמת, העדיפות של כולם כרגע היא הבריאות של ליליאן." המשמעות שלו הייתה ברורה – שום דבר שסטלה תעשה לא ישנה דבר. סטלה התעלמה ממנו וצעדה לכניסה, תופסת את שקיות הקניות שהשאירה שם קודם. לוגו של מותגי יוקרה כיסה את השקיות. איתן קפא. "עדיין יש לך כסף ללכת לקניות?" האם משפחת ריד לא הענישה אותה אחרי הכל? בכל פעם שהיא עשתה סצנה בעבר, הם הקפיאו את הכרטיסים שלה למשך לפחות עשרה ימים עד חודש. הוא ניסה להזכיר לה – אם משפחת ריד מקבלת אותה, היא הבת שלהם. אם לא, היא כלום. סטלה זרקה לו מבט. "זה לא חוקי שיהיה לי כסף?" לאיתן לא הייתה תשובה. *האישה הזאת…* באמת יש לה דרך לעצבן אותו.