אחרי תוהו ובוהו מוחלט, ג'ייסון סוף סוף הצליח למשוך את סטלה הצידה. ליליאן כאבה כל כך עד שפניה התעוותו, דמעות נקוו בעיניה כשהיא הביטה בעליבות באית'ן. "אית'ן, אני…" פניו של אית'ן היו סוערים מזעם. הוא פנה לג'ייסון ונבח, "תוציא אותה מפה. עכשיו!" סטלה ניסתה להשתחרר מג'ייסון, אבל לא הייתה לו ברירה אלא לאחוז בה בחוזקה. אלוהים אדירים, איך היא חזקה כל כך? "מיס דוסון, בואי נלך," הפציר ג'ייסון. סטלה נחרה. "התיק שלי." הרגע היא השתמשה בו כדי להלום באית'ן, אז עכשיו הוא שכב ממש לרגליו. בכעס, אית'ן תפס אותו והשליך אותו לעברה. ג'ייסון תפס אותו באוויר ודחף אותו לזרועותיה. "בסדר, בסדר, קיבלת את התיק שלך בחזרה." כל המצב היה בלגן אחד גדול. בסופו של דבר, סטלה נגררה למכונית על ידי ג'ייסון. ג'ייסון רצה לשלוח אותה הביתה, אבל בשום פנים ואופן היא לא הסכימה שאנשיו של אית'ן יסיעו אותה. היא התיישבה מאחורי ההגה ודהרה משם בעצמה. אית'ן, עדיין המום מהמכה שקיבל, לקח רגע לעכל את הכל. עד שהוא התעשת, ליליאן ישבה שם כששיערה מבולגן ורגלה נפוחה. כעסו כלפי סטלה רק גבר. הוא הרים את ליליאן בזרועותיו. "אני אקח אותך לבית החולים." ליליאן הנהנה, עיניה נוצצות מדמעות. היא נראתה ממש מסכנה. אית'ן פנה לג'ייסון. "לך תביא את המכונית." ג'ייסון הצץ לעבר מקום החניה הקודם. ריק. "אה… מיס דוסון לקחה אותה." במהלך כל הכאוס, ג'ייסון התכוון להסיע את סטלה בעצמו, אבל היא ברחה במקום זאת. פניו של אית'ן החשיכו עוד יותר. ג'ייסון בלע את רוקו. "א-אני אלך לחניון התת-קרקעי ואביא אחת אחרת." המפתחות עדיין היו במשרד. הוא יצטרך ללכת להביא אותם קודם. כשסטלה חיכתה ברמזור אדום, הטלפון שלה זמזם. היא הציצה במספר הטלפון. אמה הביולוגית, סוזן קרטר. "בואי הביתה הלילה. יש לי משהו לדבר איתך עליו." סטלה פתחה בקבוק מים ולגמה לגימה. "אני עסוקה. אין לי זמן." היא כבר ידעה על מה הם רוצים לדבר, ולא היה אכפת לה בכלל. סוזן הצקצקה בלשונה. "עסוקה במה? את לא בדיוק מתאמצת בשביל אית'ן." תמיד היו לסוזן רגשות מעורבים ומסובכים כלפי הבת הביולוגית הזו שלה. סטלה חייכה חיוך עקום. "אז במקום זה נתת לליליאן לחזור לעשות את זה?" השתררה שתיקה קצרה בצד השני. סטלה לא הייתה טיפשה. היא ידעה בדיוק למה סוזן מתקשרת. לפני שנתיים, הריב שלה עם ליליאן הפך למכוער. אם ליליאן לא הייתה עוזבת אז, היא כנראה הייתה נרקבת בכלא עכשיו. עכשיו כשהיא חזרה, גם אית'ן וגם משפחת ריד בטח מודאגים שסטלה תעשה צרות שוב. מכיוון שהיא כבר ידעה, סוזן לא טרחה להסתיר את זה יותר. הטון שלה התרכך מעט. "זה היה לפני שנים. את לא יכולה לשחרר את זה?" הרוח מהחלון הפתוח למחצה נשבה בקרירות, ליטפה את צווארה של סטלה וחלחלה לתוך ליבה. לרגע, היא הרגישה קרה. אבל רק לרגע. "גברת סוזן," היא אמרה בטון שטוח. "כמעט מתתי בתאונת הדרכים הזו. עברו רק שלוש שנים. כבר שכחת איך נראיתי כשחזרתי בפעם הראשונה?" כשסוף סוף מצאו אותה, היא בילתה חודשיים שלמים בבית החולים. ליליאן תכננה את כל העניין. היא פחדה שסטלה תחזור למשפחת ריד ותיקח את מה ששלה. התאונה הזו נועדה להרוג אותה. כדי למנוע ממנה אי פעם להגיע הביתה. ועכשיו סוזן רוצה שהיא פשוט תשחרר את זה? סוזן נאנחה. "זה באמת לא היה היא. את לא יכולה להמשיך להניח את הגרוע מכל לגביה." סטלה השליכה באדישות את בקבוק המים הריק לפח אשפה בצד הדרך. היא גלגלה את עיניה. "ליליאן אומרת שאני מתייחסת אליה בצורה לא הוגנת, ואת פשוט מאמינה לה? אם את סומכת עליה כל כך, למה בכלל טרחת לחפש אותי אז? את אוהבת אותה כל כך - היית צריכה פשוט להישאר איתה." "סטלה!" סוזן נזפה. "את יכולה להיות סבירה פעם אחת? את חייבת לעשות התקף זעם בכל פעם שאנחנו מעלים את זה? מתי זה ייגמר?" בכל פעם שהנושא של ליליאן עלה, זה הפך לריב. לסוזן נמאס מזה. היא נאנחה בכבדות, בבירור מנסה לעצור את הרוגז שלה. ואז היא הגיעה לעניין. "בסדר, את לא חייבת לסלוח לה. אבל הפעם זה שונה. היא חולה. חולה מאוד." סטלה פרצה בצחוק קר. "היא חולה, אז החתונה שלי עם אית'ן צריכה להידחות? אז אית'ן צריך להישאר לצידה?" לא היה אכפת לה מאית'ן, אבל הדרך שבה האנשים האלה חשבו הייתה כל כך מעוותת שהיא לא יכלה שלא להשחיל כמה עקיצות. סוזן נשמעה אפילו יותר נרגזת. "היא ואית'ן גדלו יחד. היא תמיד הסתמכה עליו. אל תדאגי - אית'ן עדיין יתחתן איתך בסוף. אבל לעת עתה, אנחנו יכולים פשוט להתמקד בבריאות של ליליאן?" *נכון.* הם יכולים להעריך את ליליאן כמה שהם רוצים, אבל הם מצפים שהיא תזוז הצידה, גם? איזה מין היגיון זה? סוזן הבחינה בשתיקתה. "את מקשיבה?" להקשיב למה? לניסיון המגוחך הזה לשטוף את המוח? סטלה השמיעה צחקוק חד. "תתמקדי במה שאת רוצה. רק אל תגררי אותי לזה." ואז, בלי מילה נוספת, היא ניתקה וחסמה את סוזן.