שפתיה של ג'ינה, חיוורות כמו מוות, התעקלו לחיוך קר. "אל תדאגי. אני לא זוחלת חזרה." אחרי שניגבה את הדם שאלה שאבה משפתיה בשירותים, ג'ינה תפסה את השתקפותה החיוורת כרוח רפאים. היא חשבה בלעג לעצמה, 'איזו בדיחה הפכתי להיות, הכל בשביל קשר משפחתי חסר ערך.' ג'ינה בדקה את הדופק שלה ונזכרה בשריפה באחוזה הישנה. אחרי שהצילה את ששת אחיה, גופה נכנע להרעלת פחמן חד-חמצני. בנוסף, הם שאבו 600 סמ"ק מדמה. ובכל זאת, היא הייתה רק קצת חלשה, לא משהו רציני יותר. כשפתחה את הטלפון שלה, היא ראתה הודעה מאוליביה לפני תאונת הדרכים. [איתן ואני מתארסים בסוף השבוע הבא. את לא תעדרי, נכון, ג'ינה?] [הנישואים שהיו אמורים להיות שלך אם לא היית נעלמת. את לא כועסת שלקחתי לך את הגבר, נכון?] ההודעה של אוליביה הדיפה יהירות. בעיני אוליביה, איתן ג'קסון היה תכשיט. בעיני ג'ינה, הוא היה זבל. בצחוק קר, ג'ינה השיבה בהודעה. [צפו למתנה מפוארת. תהנו באירוסין שלכם.] ג'ינה נהגה להתעלם מהמכות הנמוכות של אוליביה בגלל הדם המשותף שלהן. אבל עכשיו, היא נחושה לגרום לאוליביה להתחרט על הכל. ג'ינה איבדה כל עניין בתגובה של אוליביה, חסמה כל מילר באנשי הקשר שלה. אחר כך, היא חייגה למספר שלא התקשרה אליו שנה, קולה צרוד מעט. "בית החולים המרכזי וגייט, בואו לקחת אותי." "מיד," הגיעה התשובה. בינתיים, אוליביה ישבה ללא פגע על מיטת בית החולים, ולגלגה על התגובה של ג'ינה. 'חושבת שאת יכולה להתעסק איתי? כאילו שיש לך את האומץ. את בטח מדממת למוות עכשיו.' אוליביה לא הייתה באמת מסוג הדם הנדיר. היא שיחדה רופא לשקר. הדם היקר שנשאב מג'ינה הושלך לביוב. כשהרופאים קרצו מהדלת, אוליביה שיחקה במהירות את החלשה, והשתרעה על המיטה כשלה וחבורתה נכנסו. אוליביה העמידה פנים שהיא התעוררה זה עתה, מצמצה לעבר שני אחיה והעמידה פנים שהיא במצוקה. "אמא, מה שלום ג'ינה? היא בסדר, נכון?" אלה חשבה במרירות, 'ג'ינה מסרבת לתרום דם ואפילו תוקפת את ליאם. ובכל זאת, הנה אוליביה, בקושי ערה, מודאגת לגבי ג'ינה. דברי על מלאכים ושדים.' בכעס, אלה נזפה, "תשכחי ממנה. מעכשיו, אוליביה, את הבת היחידה במשפחת מילר. תחשבי את הילדה הזאת למתה מבחינתנו." אוליביה חיכתה שנה שלמה למילים האלה. נרגשת אך זהירה לא להגזים בתגובה שלה, היא שאלה בסקרנות, "וליאם? איפה הוא?" ג'יימס רטן, "אותה ג'ינה ארורה שברה לו את הצלעות. הוא יצא לקבל טיפול." עיניה של אוליביה התרחבו בחוסר אמון. 'ליאם, חגורה שחורה דאן 9, אלוף בתחרות האגרוף הבינלאומית, מובס על ידי ג'ינה חלשה? בולשיט,' היא חשבה. אוליביה התעשתה ושאלה, "אז, ג'ינה הלכה?" אז היא החלה לבכות. "ג'ינה שונאת אותי, ואני מבינה את זה. כל מה שיש לי אמור להיות שלה. אבל איפה טעיתי עם האחים שלי? הכל באשמתי. הלוואי שלא הייתי קיימת." כשראתה את אוליביה לוקחת על עצמה את כל האשמה, אלה הרגישה שליבה נשבר. היא חיבקה את אוליביה, הרגיעה אותה. "מותק, לא עשית שום דבר רע. למרבה המזל, עירוי הדם עבד. את תהיי בסדר." אוליביה נאנחה, ושיחקה את הקלף התמים. "אז, ג'ינה פשוט סערה החוצה בלי להגיד סליחה לליאם?" השאלה שלה פגעה בעצב חשוף אצל אלה. 'איך לעזאזל נתנו לפרחחית הזאת לחמוק כל כך בקלות? מאז שג'ינה חזרה לחיינו, זה היה אסון אחרי אסון. היא הקללה הארורה שרודפת את המשפחה שלנו. היא חייבת התנצלות לאוליביה וליאם." אלה חייגה לעוזר הבית, לוקאס האריס. "אם ג'ינה מעזה להראות את פניה כאן, תקשור אותה ותזרוק אותה במרתף עד שאוכל לטפל בה בעצמי!" "אל תטרח להאכיל אותה. שתתבשל על מה שהיא עשתה," ג'יימס הצטרף בציניות. "ולוקאס, תן לה מכות טובות, אבל אל תהרוג אותה. אין צורך ברחמים; היא מבקשת את זה," נוח הוסיף בטון מרושע. "הבנתי," לוקאס ענה. שעה לאחר מכן, לוקאס דיווח בחזרה. "גברת מילר, אנחנו לא מוצאים את העלמה הצעירה בשום מקום. היא לא חזרה, והיא לא נמצאת בשום מקום." 'החרא הקטן הזה, היא חושבת שהיא יכולה פשוט לא לחזור למשפחת מילר? בלתי אפשרי! לאן היא בכלל תלך, ותנטוש את חיי המותרות כאן?' אלה מלמלה בבוז. "פשוט תמשיך לחפש," אלה נזפה. "כן, גברת מילר," לוקאס ענה. "כן, בוא נראה איך היא מסתדרת לבד. אבא בקושי הספיק להתקרר, והיא כבר עוקצת את הירושה. לעזאזל, היא מנתקת קשרים איתנו." ג'יימס לעג. "ככל שמחשיך, אני תוהה אם ג'ינה בטוחה שם בחוץ. מישהו לקח אותה אליו?" אוליביה שאלה, והעמידה פנים שהיא מודאגת. נוח רק נחר. "אוליביה, תרדי מזה. היא לא שווה את הדאגה שלך. היא ניסתה לחטוף את איתן ישר מתחתייך. והנה את, עדיין דואגת לה. איזו טיפשה!" "אם ג'ינה תמות שם בחוץ, היא קיבלה את זה שמגיע לה," הוא הוסיף בחריפות. ***** "כואב?" בתוך רולס רויס, מייקל קלארק הסתכל על החבורות על ידה של ג'ינה וקמט את מצחו עמוקות, מרח בעדינות משחה ונשף עליה כדי להקל על הצריבה. ג'ינה הרגישה דגדוג ומשכה את ידה, עסוקה במחשב הנייד שלה. "לא, זה כלום. אני לא כל כך שבירה." החבורות על ידה של ג'ינה, כנראה מדם שנשאב בצורה לא נכונה, היו נפוחות. במקום לקבל דאגה מהמשפחה כביכול שלה, כל מה שהיא קיבלה זה רגשות אשם. 'אם זו הייתה אוליביה, אפילו שריטה קטנה הייתה גורמת להם להיות מודאגים, נכון?' ג'ינה לעגה לעצמה, מבטה מטפטף בוז. כעבור דקות, בוהה בראיות שנאספו, ג'ינה חייכה בציניות. "תדפיס לי את אלה, בסדר?" מייקל הציץ במסך המחשב הנייד, קצת נרתע, והנהן. "בטח." "ג'ינה, הגיע הזמן לחזור לעיר אוריאטה. יש לך מצב לקחת עליו שליטה," מייקל הציע בעדינות. "עדיין לא. המלכודת לא הוכנה," ג'ינה השיבה, עיניה משקפות נחישות קרירה כשהיא בוהה מהחלון, שקועה במחשבות. אותו טבח אכזרי נראה שזור במשפחת מילר.