סלין הביטה באדם. קולה היה רך אך נחוש כשאמרה שוב, "בוא נתגרש, אדם. האם אתה אוהב את מתנת יום ההולדת הזו?" הבעתו של אדם נותרה אדישה. "את מבקשת פתאום להתגרש כי לא ביליתי איתך את יום ההולדת שלי?" "קרלי חזרה, נכון?" שאלה סלין. לשמע שמה של קרלי, שפתיו של אדם התעקמו ללעג. הוא צעד לעבר סלין בצעדים גדולים. "זה מפריע לך שהיא חזרה?" בתור איש העסקים הצעיר ביותר במרסיטי, אדם שידר נוכחות עוצמתית שנבנתה מהעושר, המעמד וההשפעה שלו. כשהתקדם לעברה, סלין באופן אינסטינקטיבי עשתה צעד אחורה. גבהּ העדין פגע בקיר. באותו רגע, העולם סביבה כאילו החשיך. אדם כבר סגר את המרחק, והניח יד אחת על הקיר לידה, ולכד אותה בין חזהו המוצק לקיר. הוא הביט בה מלמעלה בחיוך לגלגני. "כולם במרסיטי יודעים שקרלי היא זו שאני עומד להתחתן איתה. לא ידעת את זה כשזממת להפוך לאשתי? לא היה לך אכפת אז, אז למה זה מפריע לך עכשיו?" פניה של סלין החווירו. כן, אדם היה אמור להתחתן עם קרלי. אלמלא התאונה, לעולם לא הייתה לה הזדמנות להתחתן איתו. היא לעולם לא תשכח את היום שבו הוא התעורר. כשראה שזו סלין לידו, האכזבה והקור בעיניו היו ברורים. מאז, הם ישנו בחדרים נפרדים, והוא מעולם לא נגע בה. הוא אהב את קרלי. סלין תמיד ידעה את זה, אבל... היא הביטה עמוק בפניו של אדם. לאט לאט, הם החלו להתמזג עם דמותו של הילד הצעיר שהוא היה פעם. "אדם, אתה באמת לא זוכר אותי?" חשבה סלין. נראה שרק היא נשארה בעבר. לא משנה. היא תקח את שלוש השנים האלה כהגשמה של אהבתה התועה. סלין הדחיקה את המרירות והכאב בליבה. "אדם, בוא נסיים את הנישואים הפלטוניים האלה." אדם הרים פתאום גבה. "פלטוניים?" קולו העמוק היה מלא בלעג. הוא הושיט יד וליטף את סנטרה. האגודל שלו ליטף את שפתיה הרכות, ולחץ עליהן בתנועה כמעט מפתה. "אז בגלל זה את רוצה להתגרש? את רוצה סקס?" פניה של סלין האדימו מאוד, כמו עגבנייה. זה לא מה שהיא התכוונה. עכשיו, האגודל שלו לחץ על שפתיה האדומות, משפשף בכוח זדוני אך מפתה. סלין לא ציפתה לצד כזה פלרטטני מגבר כל כך חתיך ומעודן. הוא ממש שיחק עם שפתיה באצבעו. אדם מעולם לא היה כל כך קרוב לסלין לפני כן. היא תמיד הסתתרה מאחורי המשקפיים הגדולים עם מסגרת שחורה, לובשת בגדים פשוטים, וגורמת לעצמה להיראות כמו אישה מבוגרת יותר. אבל מקרוב, אדם שם לב כמה קטנות פניה. מתחת למשקפיים האלה, תווי פניה היו עדינים ובולטים, והעיניים האלה היו מהפנטות. שפתיה היו רכות, מדי. במקום שבו האצבע שלו לחצה, האדמומיות דעכה לרגע, ואז חזרה עם קפיצה קלה. שפתיה לא היו רק רכות אלא גם עדינות. זה היה מראה מפתה שגרם לו לרצות לנשק אותה. עיניו של אדם החשיכו. "לא ציפיתי שיהיו לך כאלה תשוקות חזקות. את משתוקקת לגבר בתוכך?" לפתע, הד חזק של סטירה הדהד בוילה. סלין סטרה לו בחוזקה על פניו. ראשו של אדם נסוג הצידה. אצבעותיה של סלין רעדו מכעס. היא הייתה צנועה מדי באהבתה, ואפשרה לליבה להידרס. איך הוא מעז להשפיל אותה ככה? זועמת, היא אמרה, "אני יודעת שמעולם לא ויתרת על קרלי. עכשיו אני אקל עליך. אני אחזיר לה את התפקיד של גברת אלברז!" הבעתו של אדם הפכה מיד קפואה, כאילו יריעת כפור נפלה על פניו הנאים. מעולם לא סטרו לו קודם - לא על ידי אף אחד. הוא בהה בה בקור. "סלין, חשבת שאת יכולה פשוט להתחתן איתי מתי שרצית ולהתגרש ממני מתי שבא לך? מה את חושבת שאני?" סלין לעגה. "צעצוע, כמובן." אדם לא האמין למה שהוא שמע. סלין הדחיקה את הכאב בליבה ושיקרה, "אתה סתם צעצוע שלקחתי מקרלי. עכשיו נמאס לי לשחק איתך. אני רוצה לזרוק אותך." הבעתו של אדם נעשתה קודרת יותר. "בסדר, סלין. את רוצה להתגרש? בסדר. אבל אל תחזרי לזחול אלי, מתחננת לחזור להיות ביחד!" עם זאת, הוא הסתער במעלה המדרגות וטרק את הדלת לחדר העבודה שלו. נראה שסלין איבדה את כל כוחה. גופה העדין החליק לאט במורד הקיר. היא התכווצה על השטיח, ועטפה את זרועותיה סביב עצמה. "אני לא אוהב אותך יותר, אדם," היא נשבעה בליבה. ... למחרת בבוקר, סופיה נכנסה לחדר העבודה של אדם. אדם ישב ליד שולחנו, סוקר מסמכים. הוא היה ידוע כעובד כפייתי. "מר אלברז," קראה סופיה. אדם לא הרים את מבטו. סופיה יכלה להגיד שהוא במצב רוח רע. האוויר סביבו כאילו קפא. היא הניחה בזהירות כוס קפה על השולחן. "מר אלברז, גברת אלברז הכינה לך את כוס הקפה הזו." ידו של אדם שהחזיקה בעט מעדה. ההבעה הקרה על פניו התרככה מעט. האם סלין מנסה לעשות שלום? להגיד את האמת, היא הייתה אישה טובה. היא בישלה לפי העדפותיו, כיבסה את בגדיו ביד, ודאגה לכל פרט מחיי היומיום שלו. אדם הרים את כוס הקפה ולגם לגימה. סלין בהחלט הכינה את זה. זה היה בדיוק כמו שהוא אהב את זה. ובכל זאת, הוא כעס. היא סטרה לו אתמול בלילה, והכעס הזה לא יירגע בקלות. כוס קפה לא הולכת לתקן את זה. אדם שאל, "האם סלין הבינה את הטעות שלה?" סופיה הביטה בו במבט מוזר. "...גברת אלברז עזבה." אדם קפא, עיניו נעו כלפי מעלה כדי לפגוש את עיניה של סופיה. בדיוק אז, היא הוציאה משהו. "היא עזבה עם המזוודה שלה, מר אלברז. היא ביקשה ממני לתת לך את זה לפני שהיא עזבה." כשלקח אדם את הנייר ופתח אותו, המילים "הסכם גירושין" קפצו אליו. אדם נותר חסר מילים. הוא חשב שהיא מנסה לעשות שלום. סופיה היססה. "גברת אלברז אמרה שכדאי לך לסיים את הקפה ולחתום על הניירות בהקדם האפשרי." אדם בהה בכוס הקפה. "תזרקי את זה! את הכל!" סופיה חשבה שהוא נהנה מהקפה קודם לכן. למה הוא לא אהב את זה יותר? עם זאת, היא לא העזה להביע את מחשבותיה. היא תפסה במהירות את הקפה ויצאה מהחדר. פניו של אדם החשיכו. הוא סרק את הסכם הגירושין והבין שסלין הסכימה לעזוב בלי כלום - לא מזונות, לא רכוש. הוא לעג במרירות. בהחלט היה לה קצת חוצפה. היא לא רצתה ממנו אפילו פרוטה אחת. איך ילדה כפרית כמוה יכולה לצפות לחיות בלי כסף? הוא נזכר איך, לפני שלוש שנים, היא עשתה כל מה שהיא יכולה כדי להפוך לאשתו. האם זה לא היה הכל בגלל הכסף? אז מבטו נפל על הסיבה לגירושין שנכתבה על ידי סלין בכתב יד מסודר. "בריאותו של הבעל אינה מאפשרת לו למלא את חובותיו הנישואים." אדם נותר חסר מילים. פניו האדימו מזעם. האישה הארורה הזאת! הוא תפס את הטלפון שלו וחייג מיד למספר של סלין. הטלפון צלצל כמה פעמים לפני שקולה הבהיר והרגוע נשמע. "שלום?"