"להתנצל? הוא רוצה שאחזור ואתנצל בפני ווילו?" מייזי בזתה אותו ונעצה בו מבט ישיר. "על גופתי המתה." בניגוד לציפיותיו של נולאן, האישה הזו לא רק הייתה חצופה ונוראית, אלא גם עקשנית מאוד. תווי פניו התקשחו. "אם לא תתנצלי, השם של זורה ייעלם מתחום האופנה והתכשיטים מחר." הוא לא רצה להקשות עליה בהתחלה, אבל ווילו נחשבה למצילת חייו. הוא היה אמור להיות מופלל לפני שש שנים באותו לילה אלמלא היא. אף על פי שלא היו לו רגשות כלפי ווילו, הוא עדיין שמר אותה לצידו בשנים האחרונות ומילא את צרכיה החומריים ללא תנאי. חברת התכשיטים "ואנה" אכן הייתה בשפל בשנים האחרונות, ולכן הוא היה מוכן לשלם 150,000,000 דולר כדי לשכור את זורה בשמה. הוא ידע שווילו אשמה בכך שסטרה לה בהתחלה, ולכן הוא התכוון לגרום לווילו להתנצל בפניה. לא היה אכפת לו איך הן יפתרו את הנושא הזה בפרטיות, אבל הוא לא יכול היה לאפשר לאף אישה אחרת לפגוע בווילו בפניו. ידה של מייזי, שאותה אחז, כאבה כאילו נפרקה. עיניה נשמטו, אולם היא לעולם לא תזיל דמעה אחת בפני אויבה למרות תלונותיה! "לא עשיתי שום דבר רע. אני לא אתנצל!" כשראה שיחסה עדיין נוקשה כל כך, נחר נולאן. "עם ההשפעה של משפחת גולדמן בחוגי העסקים, לא רק שהמוניטין שלך יעלה באש בזלוקובה, אלא גם תושבי סטוסלו לא ישמעו עוד על שמה של זורה. את בטוחה שאת עדיין רוצה לעשות זאת?" 'משפחת גולדמן...' מייזי חרקה שיניים. 'תהיתי איך לאיש הזה תהיה היכולת לאיים עלי. מסתבר שהוא ממשפחת גולדמן!' מייזי לא פחדה להיות מוחרמת או מבודדת בתחום, אבל ילדיה עדיין היו צריכים ללמוד בבסבורג, והיא הייתה צריכה להשיב לעצמה את "תכשיטי ואנה" של אמה. 'אני צריכה לשאת את הנסיגה הקטנונית הזו למען התוכנית הגדולה יותר. אין לי צורך להתווכח על השפלה כה זעירה עם האיש הזה.' "עזוב אותי קודם." נולאן שחרר את אחיזתו והביט בה. "עדיף שתחשבי על זה שוב." "האם זו רק התנצלות?" מייזי הרימה גבה, הסתובבה ויצאה מחדר המדרגות. היא ניגשה לווילו כשחזרה למשרד, ושפתיה האדומות והבוהקות נפתחו ונסגרו בשנייה. "אני מצטערת." ווילו לא ציפתה שמייזי תתנצל, אבל היא ידעה שנולאן בטח פעל בשבילה. היא הרגישה מאוד שאננה מבפנים, אבל חייכה בנימוס כלפי חוץ. "זה בסדר, לגבי החוזה..." מייזי הציצה בגבר שעמד מחוץ לדלת וחתמה על החוזה בעט. עם זאת, איש לא ראה את הקימור הקל על פיה. 'נאלצתי לחזור לתכשיטי ואנה "בלי להילחם", למרות שהתעקשתי שאני לא רוצה לעשות זאת. 'אלמד אותם לקח טוב על מה זה אומר "לגדל נחש בחיקם" מעכשיו והלאה.' אז היא הניחה את העט ועזבה מיד מבלי ליצור מהומה נוספת לאחר שחתמה על החוזה. נולאן צעד לעבר השולחן, הרים את החוזה והציץ בו בזמן שווילו ניגשה לצידו. "נולאן, תודה רבה לך." "אל תיצרי איתה קשר לבד." הטון של נולאן היה חלש. ואז הוא עזב עם העוזר האישי שלו לאחר שהניח את החוזה. ווילו הרימה את החוזה במבט ניצחון לאחר שנולאן עזב. "מייזי ונדרבילט, את עדיין תמותי בידי בסופו של דבר." מייבאך חנתה ישירות מול הכניסה, והעוזר האישי של נולאן, קווינסי לוסון, פתח לו את דלת המכונית. נולאן שאל מיד לאחר שנכנס למכונית. "האם אספת את כל המידע שביקשתי?" קווינסי הנהן, הסתובב ומסר לו טאבלט. "אדוני, הכל שמור כאן." נולאן הקליד על המסך כדי לעבור על המידע, אבל תשומת ליבו נלכדה על ידי "מייזי ונדרבילט" שתפסה את טור השם המלא. והכתובת שנמצאה בתעודת הזהות שלה הייתה בדיוק הכתובת הנוכחית של משפחת ונדרבילט. עיניו התעמעמו קלות. בקבוצת בלאקגולד... דייזי וויילון עמדו מחוץ לכניסה והביטו למעלה בבניין האייקוני הזה, שנראה ראוי ביותר להיות החברה הגדולה ביותר בבסבורג. שני הילדים הקטנים נכנסו ללובי בזמן שאנשים ונשים שנראו חכמים בחליפות מיהרו על ידם. חלקם החזיקו מסמכים בעוד שאחרים קיבלו לקוחות זרים בשפות שונות. שתי הדמויות הקטנות משכו את תשומת ליבם של אנשים רבים בתוך הסצנה הקדחתנית הזו. הגברת בדלפק הקבלה הבחינה בשני הילדים החמודים, אז היא ניגשה קדימה בנימוס ושאלה בגישה עדינה, "שלום, חמודים. את מי אתם מחפשים?" דייזי הוציאה את המידע האישי שלה מתיק הגב הקטן שלה בצורת ברווז צהוב וענתה בקולה הילדותי, "גברת, נבחרנו להיות הפרזנטורים של המותג 'פרצופים צעירים'. האיש בכניסה אמר לנו לבוא לכאן לאודישן." פקידת הקבלה כמעט התעלפה כששמעה קול כה מקסים. "אז ההורים שלכם לא הביאו אתכם לכאן?" ויילון הגיב מיד. "אנחנו לא רוצים להטריד את אמא. אנחנו יכולים לעשות את זה בעצמנו." "וואו, שניכם ילדים כל כך הגיוניים. אוקיי, אני אקח אתכם לשם עכשיו." "תודה, גברת יפה!" שני הילדים הקטנים קדו והודו לפקידת הקבלה. פקידת הקבלה אחזה בידיהם הקטנות והובילה אותם לכיוון הסטודיו. 'פרצופים צעירים' היה מותג בגדי ילדים יוקרתי של קבוצת בלאקגולד. היא אכן תכננה לגייס שני דוגמנים צעירים, שהיו פוטוגניים מאוד ולא פחדו להיות באור הזרקורים, כדי שיהיו הדוברים שלהם. פקידת הקבלה הביאה אותם אל מחוץ לאולפן. בנוסף לקולבי בגדים, היו גם כמה מצלמות ולוחות רקע באולפן. ילדים רבים נכנסו ויצאו מהאולפן לאודישן בזמן שהם חיכו לתורם. אישה בגיל העמידה בעלת מראה קשוח, שהייתה לבושה בצורה הגונה מאוד, נראתה לא מרוצה במיוחד מתוצאות כל התמונות ואיבדה את שלוותה קצת. "איך אני הולכת לצלם את זה? הם צריכים להיות פוטוגניים, פוטוגניים! אתם מבינים אותי?" "אחותי נובה, שני הילדים האלה—" "ארג, אל תטרידו אותי..." נובה דניאל עמדה לומר משהו כשפתאום ראתה את שני הילדים עומדים ליד פקידת הקבלה. היא נדהמה, הבעתה הייתה הלם קיצוני. מבטה היה נעוץ בשניהם. 'איך שני הילדים האלה יכולים להיות דומים כל כך למר גולדמן!?'