פרק ראשון
מנקודת המבט של בלה:
"אתה בטח צוחק עליי!", נרתעתי כשראיתי מי השותף שלי לחדר.
"תגיד לי שאתה העוזרת", ביקש בחוצפה דייר המעונות.
"ואני מקווה שאתה האינסטלטור", השבתי לו.
"וואו גברת! החתיכה הלוהטת הזאת שמולך אולי נראית לוהטת רצח בלי חולצה בזמן עבודת אינסטלציה, אבל בבקשה תשמרי את הפנטזיות המטרידות שלך לעצמך", הוא ענה ביהירות. "עכשיו תסלחי לי, אבל אני צריך קצת שנת יופי. הפנים היפות האלה צריכות לפחות 8 שעות שינה כדי להיראות כל כך רעננות", הוא הוסיף כשהוא דחף אותי בחוזקה בכתף וטרק לי את דלת הכניסה בפנים.
"מה לעזאזל?", קיללתי בחוסר אמון ומיד עשיתי מהומה כשהקשתי בדלת בחוזקה.
"מה לעזאזל, כלבה? את רוצה לשבור לי את הדלת?", צעק הדובר המעצבן הזה אחרי שפתח את הדלת בפעם השנייה.
"לך לעזאזל", אמרתי בכעס כשדחפתי אותו הצידה תוך כדי שדרכתי לו על הרגליים ואז העברתי את גלגלי המזוודה שלי על אותן רגליים.
"לעזאזל!", הוא התייפח בכאב מייסר כשעמד קפוא ליד הדלת ונעל אותה.
"אני פשוט לא מאמינה שהאוניברסיטה הענקית הזאת לא יכלה למצוא לי מעונות נורמליים עם שותפה נורמלית, נקבה", הערתי כשספגתי את הסביבה הנקייה סביבי.
"ואני לא מאמין שההורים שלך לא יכלו לייצר ילד נורמלי", הוא לעג.
"איזה חדר שלך?", שאלתי תוך כדי התעלמות מהעלבון המשפיל.
הדירה הייתה ללא ספק שמורה בקפידה ושני החדרים היו נקיים להפליא עם מיטות מסודרות כראוי.
נראה שהבחור היה חרד ניקיון או פריק ניקיון או שניהם.
"שניהם שלי. עכשיו תוציאי את התחת המלוכלך שלך מכאן ותבקשי שינוי חדר", דרש החתיך הגבוה הזה.
"אני מניחה שהשמאלי הוא שלך", משכתי בכתפי וגררתי איתי את המזוודה לפני שטרקתי את הדלת.
דפיקה הדהדה מיד אחרי והססתי לפתוח במשך זמן מה, אבל אז נשמע קולו של הבחור.
"גברת, בבקשה תפתחי את הדלת. אני צריך את הדברים שלי", הוא אמר ומיד פתחתי את הדלת.
ברגע שהכנסתי אותו, מיד הצטערתי על ההחלטה שלי.
"אוי אלוהים אדירים! מה לעזאזל אתה עושה?", צרחתי כשראיתי אותו מגשש עם הפיג'מה שלו.
"מה את חושבת שאני עושה?", הוא שאל בחיוך מרושע.
"משתין על המיטה כדי לסמן את הטריטוריה שלך?", שאלתי בחזרה בחוסר ודאות. לפחות זה מה שזה נראה לי.
".... "
".... "
"את חושבת שאני כלב?", הוא שאל בתדהמה.
"כן וגם מגעיל", עניתי בחזרה. "עכשיו בבקשה אל תנשך אותי", התחננתי. "שו כלבלב שו", אמרתי באופן דרמטי כשנופפתי בגב היד שלי כדי להוציא אותו מהחדר שלי.
"את כל כך טיפשה", הוא התנשף וצעד לעבר ארון הבגדים של החדר כדי לקחת את הדברים שלו.
"למה לעזאזל גיששת עם הפיג'מה שלך אם היית צריך רק לקחת את הדברים שלך?", דרשתי בזעם.
"כי סידרתי את הגומי במותניים כדי שאוכל לכרוע כדי להשיג את אלה", הוא ענה בכעס תוך כדי שהוא מצביע לעבר הדברים שלו.
"אה!", קראתי במבוכה והימרתי שהלחיים שלי נצבעו בוורוד כמו טיפשה.
"אגב, שמי קאי. מה שלך?", הוא שאל כשחיפש את כל הדברים שלו.
"דיאז. בלה דיאז", הצגתי את עצמי.
"ואני בונד. ג'יימס בונד", הוא אמר באופן דרמטי כשחיקה את הקול שלי.
"אתה כל כך גס רוח", הערתי כשקימטתי את פניי ברוגז.
"את לא בדיוק מענגת בעצמך, גברת", הוא לעג בחזרה.
"אני כבר יכולה לחזות שנה אומללה איתך", נאנחתי.
"מה דעתך לבקש שינוי חדר?", הוא משך בכתפיו.
"ניסיתי את זה גאון", לעגתי. "הדיקן אמר לי באופן אישי שכל שאר המעונות היו מלאים מלבד חדר אחד ארור כאן", רטנתי.
"לכי לגור עם ההורים שלך או תמצאי לך דירה בקרבת מקום", הוא הציע.
"אל תגיד לי מה לעשות או מה לא לעשות, אבל מכיוון שאתה כל כך מעוניין לדעת אז תן לי להגיד לך שאני כאן על מלגה ואני מתכוונת לנצל אותה במלואה כולל לינה חינם על ידי האוניברסיטה", אמרתי ובזמן שהגעתי לחלק האחרון של המשפט, צעקתי את הריאות שלי תוך כדי דקירת החזה של הבחור שבהה בי בעיניים פעורות.
"בת כמה את, בלה?", הוא שאל ברצינות מוחלטת כשהררים גבה.
"אני בת 17 אבל אני הולכת להיות בת 18 בחודש הבא", עניתי. "למה אתה שואל?", שאלתי תוך כדי הצלבת ידיים מול החזה שלי.
"הדיקן נתן לך חדר עם מורה?", הוא יותר הצהיר מאשר שאל בהלם. "ואיך זה שאת באוניברסיטה בגיל כל כך צעיר?", הוא שאל.
עכשיו הגיע תורי לעמוד עם פה פעור עם הבעה מזועזעת מאבן.
"אתה מה?", צרחתי כשירדה עליי ההכרה.
"אלה מגורי סגל", הוא ענה משועשע בחיוך.
אה. אני שונאת את זה כשהוא מחייך ככה.
ועל זה, אני לא רק הולכת לגור עם חרא זכר אלא חרא שהוא גם מורה?
נהדר!
פשוט תזדיין החיים שלי.
אבל אז הדירה המרווחת עונה על כל כך הרבה שאלות.
מעונות סטודנטים לא אמורים להיות כל כך ביתיים.
אוף!
אני פשוט אלמד להסתגל אולי שלדעתי בקושי אפשרי עם המניאק הזה.
"לא ענית על השאלה הקודמת שלי", הוא לחץ. "מה את עושה באוניברסיטה?", הוא שאל שוב.
"דילגתי על כמה כיתות בבית הספר וכשהייתי בת 14 הלכתי למכללה. אחרי זה קיבלתי מלגה לכאן ואני אלמד קורס פוסט תואר במדעי העסקים למשך שנה", הסברתי.
"מדהים. אני אשלוט גם בציונים שלך", הוא ציין.
הוא בטח צוחק עליי.
האם החיים שלי יכולים להיות יותר דפוקים עם המניאק הזה?
נגה.
"בן כמה אתה?", שאלתי בהרמת גבה.
הוא עצמו נראה כמו נער מתבגר מהמם.
"אתה לא יודע שזה גס לשאול את הזקנים שלך לגיל שלהם?", הוא לעג. "חשבתי שאת חכמה אבל מסתבר שאת טיפשה כמו גור שזה עתה נולד", הוא הקניט.
הבחור הזה הופך אפילו לנשום את אותו האוויר כמוהו לבלתי אפשרי.
אני נשבעת שאני הולכת להפוך את החיים שלו לגיהנום בדיוק כמו שהוא עשה לי בחנות הגלידה.
פרצוף מניאק.
"תודה על חינוך הערכים, סבא. שאלתי רק מתוך רצון טוב כדי שאוכל לספור את הימים שלך כשתקבל התקף לב ותמות בחרא שלך", אמרתי במתיקות.
פניו נפלו מיד בתגובה הבלתי צפויה הזו ועשיתי ריקוד ניצחון קטן בראש שלי כשראיתי אותו מעשן בזעם.
"גם אני בת 17", הוא גילה והפעם הגיע תורי להציג את ההלם שלי.
חשבתי שיש לו מראה של נער מתבגר אבל חייב להיות בתחילת שנות ה-20 לחייו אבל 17?
זה היה בלתי אפשרי מבחינה תיאורטית!
הוא לא פרופסור כאן אז?
"אל תצחק איתי!", גענתי אבל הוא רק חייך בחזרה.
"לא, אני אומר את האמת. למה שאשקר?", הוא שאל תוך כדי שהוא מושך בכתפיו.
"הפכת לפרופסור בגיל 17?", שאלתי בחוסר אמון.
"לא גברת. הפכתי לפרופסור כשהייתי בת 16 ואני גם הולך להיות בן 18 בחודש הבא", הוא גילה.
"זה כל כך מוזר", מלמלתי בשקט.
"שמעתי את זה", הוא השתעל בבוז.
"היית אמור", נחרתי ומהרתי לתוך השירותים רק כדי להתרחק מהאישיות המעצבנת הזו.
ברגע שנכנסתי לשירותים, הדברים הסלימו במהירות מרע לגרוע!
"אלוהים אדירים !!!", צרחתי באימה ומיד אחרי קאי הגיע בריצה גם לשירותים.
"מה קרה? מה קרה?", הוא שאל מבוהל כשסקר את השירותים המבריקים.
"זה שירותים משותפים!?", צרחתי שוב באימה.
"גברת גברת. כמעט עשית לי התקף לב כשצרחת ככה. את בהחלט צריכה לקבל פרס על משחק יתר", הוא התלונן.
"איך אתה יכול להיות כל כך רגוע לגבי ההסדר הזה?", שאלתי בהלם.
"כשצרחת ככה, חשבתי על דברים גרועים יותר אבל עכשיו כשאת מזכירה את זה, לחלוק את כל הדירה איתך זה לא רעיון נהדר גם אם את שואלת אותי", ענה האיש החצוף בחזרה.
"אתה צריך להתנצל", מלמלתי משום מקום.
"אה באמת? על מה?", הוא שאל בקול משועשע תוך כדי הצלבת ידיים.
"בתור התחלה בואו נתחיל עם זה שהרסת לי את השמלה עם הגלידה וניל שלך בחנות הגלידה ואז שפכת את הקולה שלך על הראש שלי כדי להפוך אותי ל"גלידת קולה"", עניתי בכעס.
"זו הייתה אשמתך שמעדת עליי והרסת לי את הגלידה האהובה עליי", הוא גער בעקשנות.
"בשביל מורה אתה מודל לחיקוי די חרא", מלמלתי בכעס.
"סיימת?", הוא שאל בייאוש.
"מה?", שאלתי בחזרה בהלם.
"שאלתי האם סיימת? סיימת עם הנאום והפטפוטים שלך עליי? בואו פשוט נכבד את המרחב של זה לזה לעת עתה ונעשה גם לוח זמנים לשירותים וגם לוח זמנים למטבח כדי שנוכל לבצע את הפעילויות היומיומיות שלנו בשלווה ועצמאות זה מזה. אני רואה שאנחנו תקועים אחד עם השני למשך שנה ארורה שלמה אז עדיף שנתנהג בנימוס זה לזה. זה רק עניין של 2 סמסטרים ארורים", הוא סיים סוף סוף את המונולוג שלו.
"בסדר", הסכמתי וחזרתי לחדר שלי.
"כן. אל תיגעי במצרכים או בבקבוקי היין שלי ואני לא אגע בדברים שלך. פשוט תתרחקי מהחדר שלי ואני אתרחק משלך. אל תיכנסי לחדר שלי בלי לדפוק ולמען השם תשמרי על הכל נקי בדירה", הוא הורה ופשוט הנהנתי בחזרה בהסכמה.
מה שהוא אמר היה הגיוני ובאמת הייתי עייפה מדי מכדי להתווכח איתו כרגע.
אז הדבר הטוב ביותר האפשרי היה פשוט להסכים למה שהוא אומר.
אני אתמודד איתו אחר כך.
עכשיו, רק רציתי שהוא ייצא מהחדר שלי כדי שאוכל לנוח.
רק רציתי לישון ולחלום על הבית שלי.
התגעגעתי כל כך לבית שלי.
הבית האמיתי שלי. בית מתוק.
אוף!
אני לא יודעת מתי הסרתי את השמלה שלי והפטרתי את הנעליים שלי, אבל עד מהרה הייתי עטופה בחום של השמיכה והמוח שלי נדד לארץ החלומות ברגע שהראש שלי נגע בכרית.
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
