פרק ראשון
רק טיפש מביט לאלפא זאבייר בעיניים כשהוא מדבר. אסור לך להפריע לו, ואם את נערת אומגה בשם אייסל, הכי טוב להסתתר. למדתי את התכסיסים האלה בשלב מוקדם בחיי. ידעתי לא להרים מבט, לא להשמיע קול, ולהפוך את עצמי לבלתי נראית בתוך קהל האנשים שמילא את אולם הנשפים כדי לחגוג את חג הירח.
אבל מעולם לא עשיתי שום דבר כמו שצריך. כשביקשו ממני לעשות צעד שמאלה, תמיד מצאתי את עצמי מימין, בין אם צעדתי שמאלה ובין אם לא. הגורל פעל אצלי הפוך. אם זרעתי טוב, קצרתי ביש מזל.
זו הייתה הסיבה לכך שבזמן שהגשתי אוכל בראש מורכן, מנסה להפוך את עצמי לקטנה עוד יותר ממבנה גופי הקטן, מעדתי על רגל בהירה, ומגש היין שלי עף מידי, התהפך ונפל ארצה, מתרסק – ברעש – על הרצפה ותוכנו האדום נשפך על רגליה הבהירות של בתו של האלפא, באמצע נאומו של האלפא. הרמתי את ראשי ופגשתי את מבטו של אלפא זאבייר, ובאותו הרגע הפרתי שלושה מהכללים הבסיסיים ביותר להימנעות ממכות.
באותו הרגע – כשיצרתי קשר עין עם האלפא וחתמתי את גורלי – סקיילר, בתו של האלפא, פלטה צרחה מקפיאת דם, כאילו נדרשו לה עשר השניות האלה של שקט כדי לעכל את מה שעשיתי. שפכתי יין יקר על שמלתה הלבנה, היקרה לא פחות, שהגיעה עד הרצפה.
ידה חבטה בראשי והטתה אותו ימינה, בדיוק כשהתנצלות נשרה משפתיי. ואז שמאלה, ושוב ימינה. היא המשיכה לחבוט בי בזמן שכולם בהו בפיות פעורים במעשיי, עד שהאלפא כחכח בגרונו וקרא לסדר.
"די, סקיי." אלפא זאבייר הביט בי כשפנה אל בתו, עיניו מלאות שנאה עמוקה וכעס יוקד. בלעתי רוק, אוחזת בלחיַי הלוהטות.
"זה לא מספיק. הכלבה הקטנה הזאת הרסה לי את השמלה!" צעקה סקיילר, קול הסופרן המתוק שלה התעצם כשחבטה בי בפעם האחרונה. "למה את כל כך מקנאה בי?" היא בכתה שוב, ומשכה את תשומת הלב של כולם בחזרה לסצנה, למרות קריאתו של האלפא לסדר.
"אני לא," עניתי בקול לוחש, וידיי רעדו.
עינַי צרבו מהדמעות שעצרתי, והפנים סביבי היטשטשו. לא רציתי לבכות עכשיו – לא עכשיו. זה רק יחמיר את ההשפלה שלי אם אתמוטט כאן. אמרתי לעצמי שאני חייבת לחכות – חייבת לחכות שייקחו אותי החוצה להלקאה, כשהאוכפים יתנו לי סיבה טובה לבכות, אבל לא הייתי חזקה. שפתַי רעדו כשהדמעות גלשו על פניי. מצמצתי במהירות כדי לנקות אותן, אבל הן רק נפלו מהר יותר ככל שמצמצתי.
אלפא זאבייר סימן משהו לאלה שעמדו מאחוריי, בזמן שבתו יצאה בסערה, דוחפת אנשים מדרכה. שני גברים תפסו אותי מאחור וגררו אותי אל מחוץ לאולם. הבטתי במעט האנשים שעדיין צפו בדרמה המתפתחת, בזמן שהאלפא חזר לנאומו, ושריר התכווץ בצד לסתו. רק אדם אחד שהביט בי נשא בעיניו משהו אחר מלבד בוז, כשהאוכפים גררו אותי משם.
הם השליכו אותי לחדר חשוך וננעלו את הדלת מאחוריהם. החדר החשוך הזה היה שלי. ישנתי כאן, כל רכושי – תיק יחיד – היה בחדר הזה, בימים שהיה לי אוכל, אכלתי כאן, ובכל יום, בכיתי באותו החדר.
לפני חודשיים, ביליתי שבועיים נעולה בחדרי, ובשלב כלשהו במהלך השבועיים האלה, אספקת המזון שלי נותקה. רעבתי לפחות חמישה ימים, אבל כאן למטה, במרתף הקר והלח של בית הלהקה, הזמן הפך יחסי. יכולתי לרעוב שבוע או יומיים, אף פעם לא הייתה דרך לדעת בוודאות. הכול היה חשוך – בכל שעה של היום, של הלילה.
ידית הדלת רשרשה כשמישהו ניסה להיכנס. הדלת נתקעה לעיתים קרובות ודרשה כוח גס כדי להיפתח ברוב הימים. סקיילר נכנסה עם אחיה והחבר שלה, כשעל שפתיהם של כולם מתנוסס חיוך מרושע.
עיניי התעכבו על החבר של סקיילר לדקה. לפני כמה שנים, לוסיאן היה החבר הכי טוב שלי. סיפרתי לו הכול. אהבתי אותו כחבר הכי טוב, ויותר מזה.
'תבטיח לי שלעולם לא ניפרד.' אחזתי בידו והבטתי בו בלילה שלפני שהתחלנו את התיכון.
'התחלת עם הרגשנויות החמודות שלך.' הוא נישק את אפי. העמדתי פנים שאני שונאת את זה, אבל זה חימם את ליבי. 'זה אני ואת לכל החיים, איי-בייב.'
'אני ואתה וסלסט,' הזכרתי את החברה הכי טובה השנייה שלי, מה שגרם לו לצחוק.
'מה שתגידי, בובה.' צליל צחוקו החליש את ברכיי.
כמה שנים לאחר מכן גיליתי שנועדנו זה לזה, אז ניסיתי לעשות משהו מתוק בשבילו, בידיעה מה זה יעלה לי.
'לוסיאן...' רק רציתי לראות אותו מחייך.
'בשבילך זה בטא לוסיאן,' הוא חתך אותי, ידו כרוכה סביב כתפה של סקיילר. נקבת האלפא בהתה בי באדישות על פניה, אך ניצוץ של שמחה לאיד בעיניה.
'בטא לוסיאן, אנחנו יכולים – אנחנו יכולים לדבר?' צפיתי בו מגלגל את שערה של סקיילר בין אצבעותיו.
'אנחנו יכולים לדבר כאן.' מישהו מאחוריהם צחקק מהטון הלעגני שלו. 'מה את רוצה? את מבזבזת לי את הזמן.' הוא הביט בשעון הזהב על פרק ידו כדי להדגיש את דבריו.
הושטתי לו פרחים בידיים רועדות, בזמן שכל בית הספר צפה בנשימה עצורה. זה היה סוד שהוא שמר היטב, אבל הייתי החברה הכי טובה שלו מאז שהיינו בחיתולים, וידעתי שהוא אוהב לקבל פרחים. הוא הסתיר את החלק הזה בעצמו כי זה לא נחשב גברי, אבל איתי הוא לא היה צריך להיות גברי.
'אני אוהבת אותך.' צחוק רם הקיף אותי. דמעות צרבו בעיניי כשהחבר הכי טוב שלי ובן זוגי המיועד הצטרף לצחוק הלעגני.
"הגיע הזמן שתשלמי." סקיילר חייכה חיוך זדוני, מושכת אותי בחזרה להווה. היא פשטה את שמלתה ההרוסה ולבשה מכנסי קרב שחורים קצרים וחולצה שחורה ארוכת שרוולים עם מפתח בחזה.
"על הברכיים," קרא אלפא בת'אל, המנהיג העתידי של הלהקה שלנו, וגרר אותי מהמיטה הדקה שלי. כרעתי על ברכיי ללא מחאה, גבי מופנה אליו. "בוא תחזיק אותה, לוסיאן."
"אין צורך להחזיק אותי," מילמלתי. ראשי הסתחרר מהמכה שנחתה עליו מאחור כשהעזתי לומר משהו.
"שקט!" לחש בטא לוסיאן. הוא לא רק השפיל אותי מול כל בית הספר באותו יום, הוא גם דחה אותי באותו הלילה.
'אנחנו לא יכולים להיות בני זוג. את מכוערת, ענייה וכתם על המוניטין שלי. אני אהיה משוגע אם אזדווג איתך.' אלה היו המילים שהוא אמר לי לפני שדחה אותי.
"אני לא – אני לא אתנגד." נסוגתי צעד אחורה כשלסיאן התקרב אליי. החלק הגרוע ביותר בקבלת מכות היה להיות מוחזקת על ידי לוסיאן. למדתי לספוג מכות בלי לנסות לברוח כמו שאר האומגות, כי כשלוסיאן היה מעורב, זה הבטיח כאב עילאי. הוא נהג לחנוק, ולהתנשם בכבדות בעוד חגורה מצליפה בך זה לא מראה יפה.
"אה, באמת?" יד חזקה אחזה בלסתי בכוח מכאיב, מאלצת אותי להרים מבט אל עיניים שחורות וקרות. כולם בלהקת רדוויל שנאו אותי, אבל ללוסיאן היה מקום מיוחד בליבו לשנאה כלפיי, חלק במוחו שהוקדש לגיבוש דרכים רבות לענות אותי ולגרום לי לייחל שלא נולדתי, וכל זה כי אהבתי אותו.
"אם כך, תתפשטי." מצמצתי. דמעות נשפכו מעיניי כשמצמצתי. לא ציפיתי לזה, אבל זה גרם לבת'אל לצחוק צחוק רם. הוא הפך אכזרי במיוחד כלפיי אחרי ששברנו את קשר הזיווג שלנו.
"מ-מה?" ניגבתי את לחיי כשהאלפא לעתיד המשיך לצחוק. זה שאמרתי שלא אתנגד לא אומר שרציתי להשפיל את עצמי בצורה כזאת.
"מה לעזאזל לא בסדר איתך, לוסיאן? או, אז אתה רוצה לראות אותה ערומה?" הרעימה סקיילר מאחורינו. נרתעתי לאחור, וידיו של לוסיאן נשמטו מפניי.
"מותק..." צעקתה קטעה את הטון הרך והמתחנחן שלו.
"אל תקרא לי מותק! תחזיק אותה, בוא נגמור עם זה!" קנאתה של סקיילר הצילה אותי מההשפלה, אבל היא הכעיסה את לוסיאן. הוא כפה את ראשי מטה באחיזה על עורפי, סוחט את צווארי ביד אחת בזמן שהשנייה החזיקה את ידיי.
חגורתו של בת'אל נחתה בעוצמה על גבי, סוחטת ממני קריאת כאב חנוקה. הקריאה נתקעה בגרוני ככל שלוסיאן לחץ חזק יותר. הוא רצה שאמות, ונראה שהוא רצה שזה יקרה היום. החגורה חזרה שוב, ולוסיאן המשיך לסחוט ממני את החיים. אבל במכה השלישית, כבר לא יכולתי לשתוק. מילים חנוקות נשפכו מפי, נופלות עם דמעות ומעט רוק.
החגורה נחתה מהר וחזק יותר, ולוסיאן לחץ חזק יותר על צווארי. הזאבה שבי ייללה, הכאב הפיזי חדר אליה כשהגברים שברו אותי.
"מספיק," פקדה סקיילר. בת'אל לא עצר מיד. הוא הוריד את החגורה עוד שלוש פעמים אחרי הפקודה הזאת. עד אז, הפכתי לעיסה. לא יכולתי לצרוח. לא יכולתי להשתולל, לא להתחנן או להילחם. הם הכניעו אותי כרצונם וקרעו אותי לגזרים כרצונם.
גם אחרי שלוסיאן הרפה, לא יכולתי להרים את עצמי מהשולחן שעליו כיפפו אותי. גופי החליק ארצה כשברכיי הרועדות כבר לא יכלו להחזיק אותי.
גבי דימם, גרוני היה צרוב ועיניי היו נפוחות. התנשמתי בכבדות, עכשיו שיכולתי לקחת כמה אוויר שהייתי צריכה, בזמן שבת'אל חגר את חגורתו ולוסיאן ניגב את ידיו על הסדינים שלי.
"בפעם הבאה שאת רוצה להיות חסרת מזל, תוודאי שאני לא בסביבה." מילותיה של סקיילר הגיעו ממרחק, מהדהדות קלושות באוזניי המצלצלות. "את לא רק טיפשה, את גם חסרת תועלת. תלמדי להישאר במקום שלך." היא סיימה.
"ולחשוב שהם ניסו להשתלט." בת'אל צחק את צחוקו הרם והדוחה. התכווצתי בתוך עצמי, דמעות גולשות לתוך אוזניי מהתנוחה שבה שכבתי.
"היא תמיד רצתה את מה שיש לי. דבר קטן ומרושע." סקיילר צקצקה בלשונה. "מגיעות לה עוד מכות רק על זה שהיא מעלה זיכרונות רעים." עצמתי את עיניי בחוזקה. לא אשרוד עוד מכות. לא אשרוד.
"היא לא תשרוד עוד מכות. תראו אותה," גיחך לוסיאן. "לא מגיע לה מוות קל."
לא הגיע לי שום דבר מזה. למה הם גרמו לי לשלם על חטאי עמי? לא עשיתי דבר כדי להצדיק את זה!
זה היה על חוסר הכבוד שהפגנתי כלפי סקיילר. איך אתמודד עם זעמו של האלפא כשיגיע? הפרעתי לנאומו והעזתי להביט לו בעיניים.
"תישארי עלובה." זמזמה סקיילר. היא תקעה את מגפה בצד ראשי בבעיטה חזקה שגזלה את האור מעיניי.
'אולי היום זה היום שבו אמות,' הייתה מחשבתי האחרונה, כשהעולם שלי השחיר.
