מנקודת מבטה של בלה: "את יכולה לחזור למעונות שלך, יקירתי. היית מאוד מהירה ויעילה! זה מפתיע לראות שהצלחת לעשות כל כך הרבה, ועוד ביום הראשון!! אני מתרשמת, גברת דיאז", שיבחה הדיקנית תוך שהיא קורנת. "תודה רבה לך, גברתי", עניתי בנימוס והחזרתי את התיקים המסודרים למדפים שלהם. "את מאוד נדיבה, אבל האמת היא שאת מורה טובה. לא היה קשה לקלוט אחרי שהראית לי את העבודה", הערכתי בכנות את הסמכות הגבוהה ממני בחיוך. היא טפחה על גב כתפי וחייכה לפני שהחלה לצאת מהחדר. פתאום נזכרתי לגבי המגורים שלי עם קאי והסתובבתי בחדות כדי לשאול את הדיקנית על שינוי החדר שלי, אבל אז היססתי. האם היא תקשיב לי? כאילו חשה את הרגע הפתאומי שלי, היא תפסה אותי מהרהרת על לפלוט את תלונותיי וצחקקה, "את מתגרדת לספר לי משהו, יקירתי, אבל את נראית כל כך חסרת החלטה לגבי זה. מה דעתך לשפוך את הדאגות שלך ואני אעזור לך?", הציעה הדיקנית בחיוך מנחם. "תפסת אותי, גברת סאנצ'ז", צחקקתי במבוכה. "אני לא מתכוונת לפגוע, אבל אני מניחה שהמערכת הקצתה לי חדר עם מורה גבר בטעות - עם מר קאי גרייסון ליתר דיוק", השמעתי את דאגתי בגלוי. החיוך של הדיקנית נעשה רחב עוד יותר והיא הניעה את ראשה בבידור. "זו לא תקלה במערכת, ילדה", צחקקה הדיקנית. "בכוונה שיכנתי אותך עם הנכד המאומץ שלי", הוסיפה. הרמתי אליה מבט בהלם ושרקתי "אה!" איכשהו. כשהיא חשה בצורך להסביר עוד, הדיקנית המשיכה, "הילד הזה עבר בוודאות עבר נורא לפני שלקחתי אותו תחת חסותי, שלצערי גרם לו להתבגר מעבר לשנותיו. הוא מנסה באופן אישי להחזיר לי טובה על ידי עבודה כאן ושכח שהוא גם ילד וצריך לרכוש חברים בני גילו. מכיוון שהוא מעולם לא טיפח ידידות עם אף אחד מהסטודנטים שכבר התקבלו, ראיתי בקבלה שלך הזדמנות טובה עבורו ליצור אינטראקציה עם מישהו בגילו וברמת האינטלקט שלו. את סטודנטית אמינה, גברת דיאז. אני בטוחה שתדאגי מאוד לקאי שלי", סיימה הדיקנית בנימה מלאת תקווה והשאירה אותי המומה. הנטל של טיפול בשטן עצמו. לא תודה. הייתי מעדיפה לישון על הכביש מאשר להתרגש עבור הנוכל חסר עמוד השדרה הזה ו"לדאוג לו". * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * מנקודת מבטה של בלה: "בני זונות", מלמל קול גברי כשדלת הכניסה נפתחה ונסגרה ואחריה צעדים כועסים וחבטה כתוצאה מכך של דלת החדר ליד שלי. וואו! נראה שמישהו במצב רוח חמוץ. מעניין מה נכנס לו לתחתונים היום. הכל נדם אחרי זה. עוד שעה ארוחת ערב. חונכתי להיות גברת עדינה ואישה של מילה. אולי כדאי להתחיל לבשל ולעמוד בחלקי בעסקה. עדיף לא להתעסק עם מר זעף הלילה אחרי הכל. משכתי את המכנסיים הקצרים שלי ויצאתי מהחדר שלי רק בחזיית ספורט, החלטתי לבשל משהו בריא ומשביע, ומיד התחלתי לעבוד. הכל במקרר היה מצויד היטב וכך גם ארונות המטבח מאורגנים בצורה מושלמת. האיש הזה באמת סבל מהמקרה הקיצוני ביותר של OCD אם זה היה אפשרי! הכל נוהל בצורה מושלמת בדירה הזו ואני לא מתלוננת כי אני בדיוק אותו הדבר! בזמן שדלת החדר של קאי נפתחה סוף סוף, הכל היה מוכן להגשה חם מאוד. "הממ. בישלת?", שאל קאי בהפתעה תוך שהוא משתלט מיד על מרכיבי הקישוט. "כן, כמובן. למה אתה מתנהג כל כך בתדהמה?", שאלתי כשהייתי רב משימתית והחזרתי את המטבח לסדר. "כי את פרחחית ואני לא סומך עלייך. את אוכלת קודם. אני לא רוצה להיות מורעל", נזף קאי בגסות. מה לעזאזל?! מה הייתה הבעיה של האיש הזה? הוא לא יכול היה להתנהג יפה אפילו לשנייה ולהעריך את מה שעשיתי בשבילו? חרא. "אתה כל כך מניאק, מורה. אתה יודע את זה?", בהיתי בכעס וקיבלתי בתמורה הבעה מרוצה ושחצנית משועשעת. "עכשיו צ'ופ צ'ופ. תזדרזי ותאכלי", הוא חייך חיוך זדוני והעביר לי קצת מכל דבר בצלחת ואם את חושבת שהוא הגיש את האוכל באופן אקראי על הצלחת שלי, אז את כל כך טועה. הכל היה מסודר בעיצוב מרהיב, במקום, ועיניי התרחבו כשהוא גרף כף של האוכל והאכיל אותי בעצמו! מה לעזאזל!! אחרי שהוציא את הקיטור, הוא החזיק את הכף ליד שפתיי והפציר בי לאכול אותה בעדינות. בוהה בו בהלם, כיווצתי את שפתיי באופן מכני וטעמתי כל מה שהוא הציע. מרוצה מה"תוצאה" שלא פלטתי נחילי קיא ירוק דרמטי או רעל כחול, האיש הקודר והמצבי רוח הפך לפתע לנער עליז ושמח ומילא בשקיקה את צלחתו בכל דבר. ברגע שהוא התיישב בנוחות וניסה לאכול את הביס הראשון, פתאום התעוררתי מההלם וצרחתי, "לא! אל תאכל את זה!!" הוא קימט את מצחו לעברי ושאל במתח, "למה לא?" "אין בזה מלח! חכה!!", קראתי וקאי פרץ בצחוק ודחף את פיו עם האוכל שהכנתי, בשקיקה ובאושר. מסתכלת עליו, לא יכולתי שלא לחשוב שאכילה כמו ילד וקרינת זוהר של אושר כמו זה התאימה לאיש המהמם הזה. איזה חבל שהוא היה צריך להיות גם ממזר שחצן. מניאק חמוד. שיט. מה לא בסדר איתי? קראתי לו חמוד. בלעכ! "מה את עושה שם, בלה?", קולו העמוק של קאי קטע אותי לפתע מהרהורי החלום שלי. "בואי והצטרפי אליי. את יודעת שאני לא אנשך אותך, נכון?", הוסיף בחיוך שובב. "אתה תאכל. אני אנקה הכל ואז אוכל", מלמלתי נבוכה והסתובבתי כדי להתחיל לעבוד, אבל לפתע זרועי נתפסה בכף יד חמה מאחור שאילצה את גופי להיסוג לאחור. מסתובבת לאחור, הרמתי את גבותיי בשאלה וקאי הגיב, "לא. תעזבי את זה. תאכלי איתי", הוא אמר ברכות. "תאכלי לפני שהאוכל יתקרר. אני אנקה אחרינו. אל תדאגי", הוסיף בעדינות. נאנחת, תפסתי מושב מולו ועזרתי לעצמי במנות. "את מבשלת טוב", העיר קאי תוך כדי שהוא עוזר לעצמו במנה שנייה נדיבה. האם הוא אוכל כל כך הרבה כל יום? איך הוא אפילו נשאר כל כך בכושר אז? מוזר. "ואתה נראה כמו חיה מורעבת", השבתי בחזרה במבט שחצן. אני אדם נורא להתעסק איתו. אני יודעת. לא יכולה לעזור בזה. הוא התנהג גרוע ממני. "תודה על ארוחת הערב, גברת דיאז", אמר לפתע והוציא את כיסאו. "אני אשטוף את הכלים מחר בבוקר ואת לא צריכה לבשל לי שום ארוחה מעכשיו. לילה טוב", אמר בקרירות והסיר את צלחתו המלאה מהשולחן. אבל הוא אפילו לא סיים! אוי שיט. המבט האפל הזה על פניו. הוא כועס. כועס עלי לגמרי. לעזאזל! מיהרתי לכיוונו ולפני שהוא הספיק להניח את צלחתו במקרר, אחזתי בידו ולקחתי ממנו את הצלחת תוך כדי שהובלתי אותו בחזרה לשולחן עם היד האמורה. "היי! מה לעזאזל את עושה, גברת דיאז", הוא צעק בכעס, אבל עדיין הובלתי אותו בחזרה למושבו ואילצתי אותו לשבת בחזרה. "בבקשה אל תלך. אני מצטערת. התגובה הזו הייתה לגמרי לא במקום ותודה לך על שהערכת את הבישול שלי. אני באמת לא מתנגדת לבשל לשנינו כל יום. למעשה, אנחנו יכולים לעשות כמה הסדרים לגבי הארוחות שלנו ולהקצות תפקידים אחד לשני", אמרתי בכנות וקאי חזר למרבה המזל להיות עצמו העליז תוך זמן קצר שחימם את ליבי ללא סיבה. "זה בסדר וכן, אנחנו יכולים לבשל ימים חלופיים לארוחת בוקר וערב", הוא ענה והנהנתי בהסכמה. זו הייתה הצעה הוגנת. * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * מנקודת מבטו של קאי: פאק! איבדתי את קור הרוח שלי. עבר כל כך הרבה זמן מאז שאכלתי משהו כל כך ביתי ומשביע. הדיקנית תמיד הייתה סבתא אוהבת בשבילי מאז שהיא לקחה אותי תחת חסותה, אבל התחושה החמימה של הבית האמיתי שלי, עוררה בי רגשות שמעולם לא הרגשתי בעשור האחרון באמצעות משהו פשוט כמו האוכל שלה! "אז מה ההורים שלך עושים, בלה?", שאלתי תוך כדי שיחה אקראית בזמן שאכלנו. "אין לי כאלה. אני יתומה", היא ענתה. מה!? אבל היא אמרה שההורים שלה דיברו עם הדיקנית! שקרנית מניאקית. נגה. "שיקרת אז", הצהרתי בקרירות. "לא, לא שיקרתי. הנחת כשהשמצת אותי ביום השני", היא לעגה. "אני מתנצל אז", עניתי וקמתי לקחת את הצלחות. "תסירי את החובה שלי עם הדיקנית אז", היא הסכימה. "אני המורה שלך, גברת דיאז", הזכרתי לה בחומרה. "אולי התנהגתי כמו סטודנט עמית איתך קודם לכן, אבל הרשי לי להזכיר לך שאולי אנחנו באותו גיל, אולם אני עדיין בכיר ממך במעמד ואני אעריך אם תדברי ותפעלי בהתאם. אפילו בדירה הזו. אם יש לך תלונות אחרות, תעלי אותן איתי בכיתה ומה שעשית היום היה מעבר לבלתי מתקבל על הדעת, כך שהשעות שלך עם הדיקנית מוצדקות", הצהרתי בקרירות ופרצתי בחזרה לחדרי לאחר שהשלכתי את הכלים בכיור. נהדר! עכשיו אני לא אוכל לישון בלילה. כי הכלים לא ייעשו והמטבח יהיה מבולגן. אולי כדאי לקום בחצות ולפנות הכל. עד אז הייתי צריך להירגע. אפילו לא הצלחתי להבין למה לעזאזל הדיקנית הקצתה את המגורים הפרטיים שלי למישהו מעצבן כמו הפרחחית הזו. רק רציתי שהשנה הזו תסתיים במהירות. רציתי שהילדה המטומטמת הזו תצא מפה בהקדם האפשרי. אוף.