ניקול רצה במהירות דרך היער הצפוף, לבה הולם בחזהּ, תואם את קצב צעדיה. כל צעד נשא אותה רחוק יותר מהמוכר אל מעמקי הלא נודע. משב הרוח הקריר ליטף את עורה, וקולות הטבע הקיפו אותה כמו חיבוק מנחם. בזמן שרצה, מחשבותיה דהרו לצדה. המפגש עם ליאם הותיר אותה המומה, רגשות סערו בתוכה כמו סופה. היא לא יכלה להכחיש את המשיכה הבלתי ניתנת להכחשה שהרגישה כלפיו, את האופן שבו גופה הגיב למגעו. אך באותו הזמן, פערי הזיכרון