המתח העיב על רגשותיה של ניקול כשהיא חשה זעם וכאב מר. היא חרקה שיניים ונשכה את שפתיה עד שדיממו. פניה הנפוחות והמוכתמות הוארו בתערובת של זיעה ודמעות שזלגו מעיניה וממצחה. גופה הספוג בדם היה כבול לכיסא. היא התנשפה, שיניה נקשו מפחד וטפריה ננעצו עמוק בחיקה. היא נראתה נורא, אבל המראה שלה היה רק רמז קל למה שהתחולל בראשה. הזאבה שלה השתוללה בראשה, חזה היה כבד מכאב וליבה הרגיש כאילו הוא נחתך בסכין. היא נעצה את טפריה בחיקה כי כאב פיזי היה עדיף על כל מה שהתחולל בראשה. אנחות מילאו את האוויר כשגבר שרירי ליטף את גופה של בלונדינית מתוקתקת בזמן שנישק אישה אדמונית שיער. ניקול רצתה רק לעצום את עיניה ולחסום את המראות המזעזעים שהיא עדה להם, אבל היא לא העזה. היא יכלה בקלות לקרוע את השרשראות שאחזו בה ולשסף את גרונם של אנשי הצוות שלפניה, אבל היא לא העזה. סביבם היו נקבות אחרות שהעבירו את אצבעותיהן על גופו של הזכר. הנשים האלה היו אומגות הנוגעות באלפא, האלפא שלה, בן זוגה. כל מגע וצליל שיגעו אותה. הזאבה שלה רצתה דם. היא יכלה בקלות להרוג כל אישה בחדר הזה אפילו על כך שהסתכלה על בן זוגה, אבל היא לא יכלה. היא לא יכלה לעשות זאת כי זה היה העונש שלה. בעולם הזה, בן זוגה ראה בה רק זבל ונהנה לתמרן ולשחק עליה טריקים פסיכולוגיים. "את מאבדת ריכוז, ניקול. תסתכלי עלי בזהירות. את צריכה להסתכל וללמוד," קולו המגורה היה שזור בפקודה עוצמתית. באופן אוטומטי עיניה התרחבו וראשה התיישר. זה היה כואב, אבל כשאלפא מצווה, האדם נאלץ לציית. הנשים צחקקו לפני שהלכו לעברה. "כלבה מטומטמת," העירה אחת, בעוד שאחרת סטר לה בחוזקה תוך כדי צחוק היסטרי. "אוו לונה, את כועסת? הגוף שלך רותח מזעם עכשיו?" שאלה אחת כחולת עיניים, תוך שהיא לועגת בפניה. "תחי הלונה." לעגה אחרת. הדי צחוק מילאו את החדר והבלונדינית ניגשה אליה. "הוא אמר שאת צריכה להסתכל בזהירות," היא לחשה באוזניה. ניקול התנשפה, פניה כאבו מהחתכים והחבורות שקיבלה קודם לכן מבן זוגה כשחבט בה. היא נשכה את שפתיה הקרועות כדי למנוע מעצמה לצעוק והיא לחצה את טפריה עמוק יותר לתוך חיקה. "היא כל כך מכוערת. את מבינה כמה את מכוערת, נכון?" שאלה אחת. "תסתכלי לי בעיניים!" נהם בן זוגה. ניקול יללה, התפללה שהייסורים שלה יסתיימו. אומגה אחרת קמצה את ידה בשיערה החום-אפר של ניקול ומשכה אותו. ניקול השמיעה זעקת כאב. גל נוסף של צחוק שטף את החדר. ניקול שאפה אוויר, הזאבה שלה איימה להתפוצץ. שלא כמוה, לא היה לה אכפת מההשלכות. "חתיכת זבל, הקיום שלך חסר ערך. אולי בגלל זה אף אחד לא אוהב אותך." היא לעגה. בשלב זה, השליטה של ניקול נשברה. היא השמיעה נהמה רועמת כשאישוניה החומים הפכו כהים עם טבעות אדומות סביבם. הצחוק והלעג פסקו מיד. שיין, בן זוגה, והאלפא של חבורת קרימזון נהם, דוחף את הנשים שהקיפו אותו. עיניו הבריקו בזהב כשהוא תפס אותה. "חזרי לתת מודע שלה, זאבה!" הוא חרק, הדומיננטיות שלו אדוותה דרך גופה. כמעט מיד, עיניה חזרו לצבען הרגיל והיא השמיעה זעקה מייסרת. שיין חייך בשמחה, נתן לה ליפול בחזרה לרצפה והכיסא שאליו הייתה קשורה התנפץ תחת משקלה. "חשבתי שאמרתי לך לא לתת לזאבה שלך להפעיל שליטה! מה שהן אמרו פגע בך? הן צודקות. את חסרת תועלת ותהיי כזאת לנצח. בגלל זה אבא שלך מכר אותך כדי לשלם את חובותיו. הוא ידע איזה בזבוז תהפכי להיות." דמעות זלגו מעיניה של ניקול. היא יכלה לסבול כל צורה של כאב, עלבון ופציעה, אבל שום דבר לא כאב יותר מהתזכורת שהיא באמת חסרת תועלת ולעולם לא תוביל לשום דבר טוב. המילים ששיין אמר היו רק האמת ועכשיו היא רצתה שמישהו יסיים את הסבל שלה. "תפקחי את העיניים," הוא ציווה, והיא צייתה. הוא הביט בה במבט מלוכלך ואז הפיל אותה עם העקב שלו. ~ ניקול לקחה שוט של ויסקי בבר כמה שעות לאחר מכן. בין הערביים ירדו בחוץ והפטרונים הסתובבו בבר המאובק והמעומעם. היא יצאה בשקט מהלהקה, רעולה, בתקווה שאף אחד לא ישים לב אליה. למרות שכל פצעיה התרפאו, גופה עדיין היה רך ומוחה עדיין היה גולמי מכאב. "לונה," קרא גבר מבוגר, טופח על גבה בחיבה. ניקול חנקה יללה וחרקה שיניים כשכאב אדווה דרך עצביה. לאט היא הסתובבה והדביקה חיוך מזויף על פניה. "גייב," היא בירכה. הוא חייך אליה בחיוך עקום, "תודה לך. בת הזוג שלי סיפרה לי איך עזרת לה אתמול. את הדבר הכי טוב שקרה ללהקה הזו," הוא אמר. דמעות עלו בעיניה של ניקול, ליבה הכואב נשבר קצת יותר. חיוכה נחלש והיא נאבקה לשמור עליו. "אל תזכיר את זה גייב," היא קרקרה, "בשביל זה יש לונה, לא?" שאלה ניקול. גייב חייך וחץ את כתפיה, "כן, אבל את אנושית בעניין הזה. זה מחמם את הלב. את נסיכה אמיתית, תודה." הוא סיים וצלע משם. ברגע שהוא היה רחוק מספיק היא קברה את ראשה בכפות ידיה ופרצה בבכי שקט. חברי חבורת קרימזון לא ידעו דבר על מה שהיא עוברת. איך הם יכולים לדעת שמתחת לכל החיוכים והעבודה הקשה שלה, היא גוססת מבפנים? הם ידעו שהאלפא שיין לא מחשיב אותה כי השתמשו בה כתשלום עבור חוב שהוריה חייבים, אבל מה שהם לא ידעו היה את מלוא היקפו. רק חברים בכירים בלהקה והאומגות המלוכלכות שהאלפא שיין קיים איתן אורגיות, ידעו. בינתיים, חברי חבורת קרימזון ראו בה את התגלמות השלמות ואפילו העריצו אותה. גופה רעד כשהיא בכתה בכאב. היא מזמן הפסיקה להתפלל לנס, כי ניסים לא קרו בקרימזון. לא היה דבר כזה שמחה בשבילה; רק כאב, סבל ועינויים. עכשיו היא רצתה לשכוח, להפסיק להרגיש, להיות במצב מעבר לסבלה הנוכחי. זו הייתה הדרך היחידה שבה יכלה לברוח מהמציאות שלה. מנגבת את דמעותיה, היא הרימה את ראשה ושתתה את השוט שלה, ואז סימנה לברמן למילוי חוזר. ניקול שפכה משקה אחר משקה אחר משקה בגרונה עד שהזמזום בראשה נעלם. עיניה הזדגגו והיא בקושי יכלה להחזיק את עצמה. היא הייתה רגעים מלנפול מכיסא הבר הגבוה שעליו ישבה. היא צחקקה, אהבה את תחושת החופש והעוצמה שפילחה בעורקיה. לאחר שלקחה עוד שוט צורב גרון, היא החליקה מהכיסא. ברגע שרגליה נגעו בקרקע, העולם קרס. רגליה כשלו מתחתיה והיא התרסקה לרצפה. היא השמיעה צחוק בלתי צפוי, התנדנדה על רגליה וחזרה לכיסאה. אף אחד לא שם לב, כי בדיוק כמוה, רוב האנשים בבר רצו להטביע את יגונם. ניקול כרכה את ידיה אל פיה, כשניסתה להדוף את התקף הצחקוקים שלה. הכל נראה מצחיק ומרגש. היא נופפה בידה ברשלנות לברמן לעוד משקה. והניחה את ראשה בכפות ידיה. "מה כל כך מצחיק?" שאל קול בריטון חודר, שהבהיל אותה. היא הניעה את ראשה מעלה ופרצה בצחוק לפני שחיפשה את מקור הקול. האלכוהול והאורות המעומעמים טשטשו את ראייתה, כך שהיא לא יכלה לראות אותו בבירור, אבל חושיה קלטו את התעניינותו בה. זה גרם לה להסמיק ולצחקק שוב. "ולחשוב שאמרו שאני מכוערת," היא מלמלה. מילותיה יצאו כג'יבריש מוחלט. היא צחקה שוב, טופחת בחוזקה על חיקה. הגבר הבנוי בצורה בינונית והמקושט בקעקועים רבים שעמד לידה הרים גבה וצמצם את עיניו השקועות עמוק אליה. חיוך התגנב לשפתיו ועיניו התכולות כהו עם עוררות ותככים. הוא החליק על הכיסא לידה, בוהה בה במבט נחוש. "מה את רוצה?" מלמלה ניקול, מסתובבת לפגוש את הזר המסתורי וכמעט מחליקה מכיסא הבר. הוא תפס אותה מיד והחזיר אותה למקומה. לחייה האדימו והיא צחקקה חזק יותר. הברמן חזר עם המילוי החוזר שלה וההזמנה שלו והניח אותם לפניהם. ניקול עמדה לתפוס את המשקה שלה, אבל הוא הקדים אותה ושתה אותו בלגימה אחת. עיניה נפוחו והיא נהמה עליו. הוא חייך, מחזיק את הכוס בהגנה. "את," נהמה ניקול. הגבר המסתורי נופף בידו לברמן שהיה לצידו מיד, "תביא לה בקבוק מים," הוא ציווה, והברמן הנהן לפני שעשה כפי שנאמר. "אתה משוגע?" פלטה ניקול, דוקרת את חזהו באצבעה. הוא רק חייך אליה, מתעלם מסדרת הקללות שנפלו מפיה. ברגע שהברמן חזר עם בקבוק המים, הוא שילם על המשקה הלא נגוע שלו ושל ניקול, ואז הוא הלך משם. ניקול זעמה. ברוגז היא לגמה את המים והתנדנדה אחריו. מעדה על אנשים ושולחנות, כי נראה שהעולם רוקד מתחת לרגליה. 'מי לעזאזל הוא היה?' היא שאלה את עצמה. נמאס לה שאנשים מתעללים בה, והאלכוהול בעורקיה עזר לה מאוד כי הוא נתן לה את האומץ שבדרך כלל היה חסר לה. ניקול מעדה החוצה כדי לשאוף את אוויר הלילה המתוק והרענן, ומאפשרת לו למלא את ריאותיה. עוצמת את עיניה, היא נשפה החוצה ואז הרחרחה את האוויר כדי למצוא את הריח שלו. היא מצאה אותו מיד ועקבה אחריו בעיוורון. היא התנדנדה ועצרה כשמצאה את עצמה בסמטה חשוכה. עד עכשיו היא התפכחה קצת והצטערה על מעשיה. הוא צחקק ונכנס לתצוגה. ניקול נאנחה וצעדה כמה צעדים אחורה. הוא היה גדול ממה שהיא זכרה. היה חשוך, אבל מכיוון שראייתה התבהרה, היא הצליחה להציץ בתכונותיו. הוא היה כל כך חתיך! "מי אתה חושב שאתה?" היא נהמה, מדחיקה את פחדה. אישוניו הכחולים כהו וכתם של זהב הבריק בהם כשמבטו החודר סרק את גופה. כל גופה הגיב ברעד. בולעת בקושי את רוקה, ניקול צעדה צעד נוסף אחורה וטפחה את גבה על הקיר. רחרוח עדין באוויר אמר לה שהוא היה נרגש כמוה. וזה היה הדבר האחרון שהיא זכרה.