ניקול נאנחה ודחפה את עצמה מהמיטה. היא לא הבינה את סוג החלומות הרטובים שחלמה זה עתה, וגם לא איך הגיעה הביתה. בדרך כלל, כשהיא ניסתה להטביע את עצמה באלכוהול, היא התעלפה בבר והתעוררה מוקדם בבוקר למחרת באותו מקום. היא שפשפה את עיניה ותהתה מדוע היא עדיין רטובה. היא פקחה את עיניה ומצאה את עצמה בחדר לא מוכר. עיניה נפקחו לרווחה ולבה החל לפעום במהירות. זיכרונות מהלילה הקודם הסתערו על ראשה. היא הייתה שיכורה כלוט וזר גנב לה את המשקה וסגר לה את החשבון, אבל בגלל שהיא הייתה עצבנית היא רדפה אחריו ו... היא נלקחה חזרה לסמטה, שם הוא צחק וריחף מעליה. "לא ציפיתי שתבלעי את הפיתיון," הוא מלמל, קולו חשמל את עצביה. הוא הרים את האף אל צווארה והוציא אנחה עמוקה. ניקול בלעה את האנקה שאיימה לפרוץ ממנה. "את יודעת, כשגברות רודפות אחריי הן באות לפתות ולהודות לי על שסגרתי להן את החשבון. אבל את, את דרגה אחרת," הוא לחש. צמרמורת זחלה לאורך עמוד השדרה של ניקול. ראשה סחרחר בבלבול וגופה היה רווי בעוררות שלו. היא יכלה לדעת שהוא זאב חזק כי הדומיננטיות שלו גרמה לזאבת שלה לרטוט בכבוד. מה שניקול לא הבינה היה מדוע גופה הגיב לקולו. הוא אפילו לא נגע בה... בפעם האחרונה שהיא בדקה, היא הייתה בטוחה שהיא שונאת סקס, במיוחד אחרי שהתעלל בה שיין. למעשה, היא לא זכרה מתי הייתה מגורה לאחרונה, ובכל זאת הנה גופה מגיב לזר מוחלט. משהו בו משך אותה אליו כמו מגנט. זה ריגש אותה והפחיד אותה בו זמנית. ידיו אחזו במותניה והוא נטע נשיקה חזקה על צווארה, מרפרף עליו בעדינות. המעשה הבודד הזה שלח גלים של הנאה דרכה. היא לא ידעה איך, אבל ידיה ירדו למטה... לפתע, הוא השמיע נהמה תוקפנית ותפס את פיה. "אנחנו לא יכולים לעשות את זה כאן," הוא אמר בקול מאומץ. הנשיקה שלו הייתה תובענית כמו שהיא הייתה ממריצה. הוא התנשף וניתק את הנשיקה, השליך אותה על כתפו וצעד משם. הוא לקח אותה לחדר לא מוכר, השליך אותה על המיטה וכיסה אותה... ניקול עדיין הייתה בהלם ממה שחוותה בלילה הקודם. היא הוצפה שוב בצורך שלה בו. אף אחד לא גרם לה להרגיש ככה, מעולם. "אני יודע, יש לי נטייה להשאיר את האפקט הזה על אנשים," קול צחקק. היא חזרה מיד למציאות שלה. לבה דפק בחזה וראשה הסתובב לכיוונו. היא נדהמה לחלוטין למראהו. האיש המסתורי שלה נשען על הקיר עם חיוך קל חרוט על שפתיו. תלתלי שיערו הבלונדיני המלוכלך נפלו על עיניו הכחולות הקודרות שקדחו חורים בגופה. שריריו החטובים היו מכוסים ביותר קעקועים ממה שראתה על גופו של מישהו בכל חייה. היא מצמצה, הוא היה מהמם. הכרת תודה כלפיו פרצה דרכה. "אני-" היא התחילה לומר. "מה לעזאזל את עדיין עושה כאן?" הוא נהם לפתע, ונשען מהקיר. כעס בער בעיניו. עיניה של ניקול סרקו את החדר ופיה יצר צורת O. "יצאתי לריצת הבוקר שלי כדי לתת לך הזדמנות לנקות את עצמך ולצאת לעזאזל. מה חשבת שזה?" הוא נבח, וצעד קדימה. לפתע, ניקול קפצה על רגליה. לבה ומצבה השלו התרסקו למיליארד חתיכות. התרחיש הזה היה מוכר מדי. דמעות טשטשו את ראייתה. "זה היה סטוץ לעזאזל! למה את עדיין כאן?" הוא שאל, הדומיננטיות שלו הקרינה את הכעס בקולו והיא חתכה אותה כמו חרב. זאב אלפא! חושיה הזהירו אותה. גופה רעד כשנאבקה ללבוש את בגדיה. כמות הבושה והטיפשות שהרגישה איימה לבלוע אותה. האיש המסתורי צחקק עליה, קולו טפטף עצבנות וגועל כשטיפסה בחדר. "לכי מכאן!" הוא אמר, תפס אותה בחוזקה והשליך אותה מהחדר. שאר חפציה הלכו בעקבותיה והוא טרק את הדלת בפניה. הדמעות החלו לנשור. זה היה אותו אופן שבו שיין התייחס אליה אחרי הלילה הראשון שלהם ביחד. היא התכווצה על הרצפה מחוץ לדלתו וגעה בבכי. זה היה אותו אופן שבו נוצלה על ידי בן זוגה. אוי אלוהים, היא הייתה כל כך טיפשה. זו הסיבה שהיא מצאה את עצמה עם אנשים שחשפו את טיפשותה. שיין צדק, היא בכתה. היא הייתה חסרת תועלת. היא הייתה רק צעצוע לזאבים זכרים ולא יותר. למה עוד מישהו שהכירה זה עתה יתייחס אליה בדיוק באותו אופן שבו שיין התייחס? היא לא רצתה לחיות ככה יותר. היא רצתה לעזוב את שיין ולהיות מאושרת לנצח. אם רק הייתה יכולה לפרוע את חובות משפחתה וללכת בשלום. אחרי זמן מה, היא ניגבה את דמעותיה ולבשה את שאר בגדיה. ואז, לאט לאט היא קמה וצלעה החוצה מהמוטל. "איפה היית?" שיין נהם ברגע שנכנסה לבית הלהקה של קרימזון. כתפיה של ניקול היו שפופות ועיניה היו נעוצות ברצפה. שיין תפס אותה בחולצתה והריח אותה. "למה אני מריח גבר אחר עליך? את לא יודעת שאת שלי?" הוא נהם, וסטר לה. הוא שחרר את חולצתה ומשך בשערה. "תעני לי!" הוא צעק בזעם. "הבר," ניקול יללה, שיין נחר וסטר לה שוב והפעם הוא היה חזק יותר. ניקול צעקה וכאב התפוצץ בראשה. לא משנה כמה פעמים שיין הכה אותה, זה עדיין כאב כמו גיהנום בכל פעם. "מה הלונה של האנשים עושה בבר שוב? את טיפשה! מה אמרתי לך על ביקור בבר?" שיין שרק, וגרר אותה עד שהגיעו למטבח. "ל-לא לא ל-לא" ניקול יללה, "אני יכולה להסביר. הייתי שיכורה ו-התעלפתי." בחיוך מרושע, שיין הרים את השוט הכסוף שהוא התאים לה במיוחד. ניקול רעדה קשות. פציעות שנגרמו לה על ידי השוט הכסוף כאבו פי אלף יותר. בכל פעם שהיא הוצלפה בו, זה היה כאילו הוצתה באש. "כוסית, מה אמרתי לך על הבר?" "אני מבטיחה, אני לעולם לא אעשה את זה שוב!" ניקול צעקה ונאבקה באחיזתו. "אני מבטיחה. בבקשה!" שיין דחף אותה לרצפה והחל לבעוט בה. עיניו אורו בהתרגשות. ואז הרים את השוט והצליף בה בלי סוף. ניקול השמיעה צעקה חודרת. ריח הבשר השרוף בשילוב עם דמה בישם את האוויר. השוט קרע את בשרה ודמה פרץ החוצה. הכאב עבר דרכה כמו חרב ועיוור את ראייתה. היא ירקה דם ונשמה בכבדות. "טיפשה, הזהרתי אותך לא להעז אותי. עד שתפרעי את חובך תעשי מה שאני אומר לך." בום! עוד הצלפה הגיעה בעקבותיה. ניקול צעקה כשכאב חד ירה דרך גופה כמו ברק. היא שאפה אוויר חד, חרקה שיניים וניסתה להתרכז במשהו אחר מלבד הכאב. הוא עמד להנחית עוד הצלפה כשבטא הלהקה הסתער פנימה מתנשף. "שיין! אלפא שיין! האלפא של להקת הירח האפל כאן!" הוא הכריז. שיין קפא במקום, ונתן לניקול מעט זמן להתאושש. היא זחלה רחוק משיין ככל האפשר. דמה היה מרוח בכל מקום. עם כל תנועה, עצמותיה איימו להישבר. "מ-מה?" שיין בלע רוק, והוריד בזהירות את השוט. האלפא של הירח האפל היה היצור האכזרי ביותר הידוע לסוג הזאב. לא רק שהוא היה דומיננטי מאוד. הזאב שלו היה כמו חיה. לאחרונה הוא חזר ממלחמה עם להקה שהעזה להתריס נגדו; הוא טבח בכולם בלהקה הזו. "שמועות אומרות שהוא הגיע לקרימזון אמש ושמר על פרופיל נמוך. לוחמי הלהקה אמרו לי שהוא ואנשיו בדרכם לפגוש אותך," הדוב שלו הודיע לו. ניקול לא יכלה להיות אסירת תודה יותר על הסחת דעת כזו. היא בירכה את האלפא של הירח האפל על שהציל אותה והפחית את עונשה. למרות שהכאב טלטל את גופה, היא יכלה להרגיש את הפחד נוזל משיין והבטא שלו. זה גרם לה להרגיש הרבה יותר טוב. "לעזאזל," שיין נהם, "תבקש מאומגה להכין משתה כדי לחגוג את הגעתו ואת ניצחונו האחרון. נחתום על הפסקת אש כדי להוכיח שאנחנו לא ביריבות איתו ועם הלהקה שלו. אף אחד, אני מתכוון, שאף אחד לא ירגיז אותו או את הצוות שלו. רק נקווה שנרצה אותו עם המסיבה והפסקת האש ושהוא יעבור מבלי לסיים את כולנו." "כן אלפא," הבטא שלו הנהן, "א-אבל אתה צריך ללכת ולקבל את פניו. הוא בדרכו לבית הלהקה." שיין נהם בתסכול, "תוציא את הכלבה הזאת מכאן ותנקה את הבלאגן הזה." "כן, אלפא." הבטא שלו הניח את ראשו כששיין יצא מהחדר. ניקול נאנחה, שמחה ששיין יהיה מוסח דעתו עד שהאלפא האדיר יעזוב. אולי, רק אולי אם הוא יהיה מוסח דעתו מספיק, היא סוף סוף תוכל לחשוב על דרך לשלם את חובותיה ואז לברוח לחירותה.