מיד לאחר שעזב אלפא ליאם, ניקול נשכבה על הרצפה כשהיא רועדת ונושמת בכבדות. זה היה הרגע הכי אינטנסיבי בחייה. מה לעזאזל היה לגבר ההורס הזה עליה? למה הגוף שלה נמס תחת מגעו ומבטו, אפילו אחרי שהוא אמר לה את המילים הכי נוראיות שמישהו אמר לה מזה זמן רב? "לנשום פנימה, לנשום החוצה," היא התנשפה, מניפה את פניה הלוהטות. הוא גם אמר את ההצהרה הכי מגוחכת שהיא שמעה מזה זמן מה. מה הוא התכוון באמירה הזאת 'היא חוזרת איתו הביתה'? הוא אולי אלפא, האלפא הכי חסר רחמים שידוע לעולם אנשי הזאב, אבל שיין היה בן זוגה. למרות היחס המזלזל שהוא נותן לה, היא עדיין שלו. הם בני זוג שנועדו זה לזה. "רק לנשום," היא מלמלה לעצמה והניחה את ידיה על ליבה הפועם כדי להרגיע אותו. היא לא הצליחה להבין למה, למרות כל המילים והמחשבות המבטיחות שהיא נתנה לעצמה, היא עדיין הרגישה פחד. גופה רעד, ליבה הלם בתוך חזה, ואיך הזאבה שלה השתוללה בתת מודע שלה. "הנה היא," קול עוקצני שרק, כשהדלת של חדר ההלבשה שלה נפתחה בחוזקה. היא הופתעה מהפתאומיות הזו והתרחקה עוד יותר מהדלת. "איפה היית? את לא יודעת שאלפא שיין מחפש אותך בכל מקום? שכחת עכשיו את חובותייך כלונה של קרימזון?" ניקול שחררה נשימה שהיא לא ידעה שהיא עצרה ואספה את עצמה על רגליה. היא הסתכלה על הפולשת שלה בפעם הראשונה וזו הייתה אחת מאומגות שיין היה איתן. ניקול גלגלה את עיניה, ואז בהתה בהשתקפות שלה במראה, כאילו היא מתעלמת מהנערה הצעירה. "כלבה, את מקשיבה לי? את חירשת או טיפשה? אלפא שיין ביקש שתהיי לצידו מיד. ואת מתעלמת ממני!" היא התרעמה. בלעג, ניקול המשיכה להעמיד פנים שהיא מסדרת את פניה. איש הזאב הצעיר נהם, "את שחצנית, הא? את שחצנית כי את יודעת שאני לא יכולה לעשות לך כלום עכשיו. טוב, תראי מה יקרה אחרי המסיבה." עם זה, היא סערה מחדר ההלבשה של ניקול וטרקה את הדלת בחוזקה. זה לקח לניקול הרבה שליטה עצמית כדי למנוע מעצמה להתפרץ בצחוק. היא תמיד נהנתה להעמיד את הבנות המגעילות האלה במקומן, למרות שהיא ידעה שההשלכות יהיו נוראיות. היא בחרה לא לדאוג לגבי זה עכשיו ואפילו התעלמה משיין. היא הרשתה לעצמה ליפול על הספה הנוחה בחדר ההלבשה שלה ואז לנשוף. הימים האחרונים היו אושר מוחלט עבורה. שיין היה עסוק מדי במסיבה הגדולה שלו והיא ארבה בצללים והתחמקה ממנו לחלוטין. "אוף," היא נאנחה. "כל זה ייגמר כשהאלפא חסר הרחמים הזה ליאם יחזור ללהקה שלו." היא עיסתה את רקותיה בעיניים עצומות, מייחלת שאולי בדרך נס יקרה משהו ויאריך את שהותו. לפחות ככה יהיו לה עוד כמה ימי חופש. במחשבה על אלפא ליאם, צמרמורת קרירה זחלה במעלה עמוד השדרה שלה, וגרמה לה להתיישב זקופה מיד. למה רק המחשבה עליו גורמת לגוף שלה להגיב ככה? היא צחקה בחוסר רחמים כשנזכרה באיומים שלו. הוא לא רק היה גס רוח ומרושע, אלא גם יצא מדעתו. כי למה אדם נורמלי היה מאמין או אפילו מאיים לקחת את הלונה של להקה? זה היה מצחיק ואם היא לא הייתה כל כך עצבנית עליו, היא הייתה צוחקת חזק יותר. אוזניה קלטו את הצליל של צעדים רועמים המתקדמים לעבר חדר ההלבשה והיא קפצה על רגליה מיד. "ניקול!" שיין נהם, פותח את הדלת בחוזקה, "את משוגעת? מה לעזאזל את עושה פה אחרי שזימנתי אותך לפני כשעה?" עיניה של ניקול הסתובבו בפחד. פעימות הלב שלה הפכו לא סדירות ונשימתה הפכה למאומצת. "א-א," היא גמגמה, זזה לאט עד שנשענה על השידה. שיין לעג, הוורידים על צווארו נראו כאילו הם עומדים להתפוצץ. הוא קמץ את אגרופיו, דחף את הכיסא שלפניה ונהם עליה. "איך את מעזה כלבה? איך את מעזה להתעלם ממני! כמה פעמים אני צריך להזהיר אותך לגבי חוסר הכבוד שלך כלפיי? את חושבת שלא אגלה? הילדה ששלחתי אלייך סיפרה לי הכל. קראת לה בשמות, התנגדת לי ואת מעזה לעמוד כאן ולבהות בי בעיניים!" הוא צעק לפני שסגר את המרחק ביניהם. "אני רואה שהתחלת לפתח כנפיים שוב. בגלל שהייתי עסוק בימים האחרונים, את חושבת שאת עכשיו חופשייה? שכחת את מקומך כל כך מהר? שכחת איך הגעת לכאן? אידיוטית מטומטמת!" ניקול בקושי יכלה לנשום. ציפורניה נעצו בכפות ידיה כשהיא קמצה אותן. זיעה פרצה ממצחה ורגליה רעדו מתחתיה. "אני מצטערת," היא קרקרה, ידיה עפות לשפתיה הרועדות. שיין צחק בצורה מטורפת, עיניו הבריקו מזהב חזרה לצבען הרגיל. "את צריכה לזכות בפרס על המשחק הכי טוב, חזירה!" הוא הניף את זרועותיו ונתן לה סטירה כבדה שגרמה לה להתרסק לתוך המראה שמאחוריה. "בפעם הבאה שאני קורא לך, את עונה לקריאה שלי!" הוא נהם, מכה בה שוב לפני שהיא יכלה להתאושש. הפעם היא נפלה על הרצפה מייללת. פרץ של כאב קרע את גופה. עיניה החלו להסתובב והיא התכרבלה כשדמעות צורבות זלגו מעיניה. "הייתי מטפל בך בצורה נוראית אם לא הייתה המסיבה!" הוא התנשף, וזיעה טפטפה מפניו. "קומי לעזאזל מהרצפה, תנקי את עצמך ותצטרפי אליי לשולחן שלי!" עם זה, הוא סער משם. ברגע שהדלת נסגרה, ניקול פרצה בבכי חרישי. הזאבה שלה השתוללה בתוכה. היא ניסתה לקום על רגליה אבל נפלה חזרה לרצפה. הדלת נפתחה שוב וכמה אומגות מצחקקות נכנסו. מיד כשהן ראו אותה שרועה על הרצפה, הן צחקו בהיסטריה. "ידעתי שהוא יטפל בה כמו שצריך," אחת לעגה, "נו, קומי כלבה." אמרה אחרת כשמשכו אותה למעלה והשליכו אותה על הכיסא. "אוף, אני שונאת את זה, למה אנחנו תמיד צריכות להיות אלה שמנקות אותה?" אחרת התלוננה. "תשתקי ובואי נעשה את זה." ניקול הצטנפה כשהן ניגבו וניקו את החתכים על החלקים הגלויים של גופה, ואז בכוח מרחו איפור כדי להסתיר את הפצעים המגלידים. כעס וכאב עלו בתוכה, אבל היא ישבה נוקשה כשהן עבדו על גופה. "מטומטמת, תמיד גורמת לנו לעבור חרא," אמרה אחת, דוקרת בכוונה את הפצע על זרועה. ניקול השמיעה אנחה רכה וחטפה את זרועה ממנה. עיניה הפכו שוב לשחורות ואדומות. הזאבה של ניקול נאבקה על שליטה כי שיין לא היה בסביבה. היא חשפה את שיניה בפני האומגה, משמיעה נהמה נמוכה שגרמה לילדה לקפוץ לאחור. לא משנה מה, היא עדיין הייתה בת זוגו של האלפא והלונה של קרימזון, אז גם אם שיין התייחס אליה כמו חרא, עדיין הייתה לה כוח עליהן. לשמע הנהמה שלה, כולן צעדו אחורה ובהו בה בעיניים פעורות. הזאבה של ניקול ניזונה מהפחד שדלף מגופן. היא התחזקה ובקרוב היא חטפה את השליטה מידיה של ניקול. ניקול נהמה, אוחזת בזרועה הפצועה. הזאבה שלה בהתה בכל אומגה מעיניה האדומות והשחורות. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא הייתה בשליטה מזה זמן רב. שיין תמיד דאג לאלץ אותה לסגת. היא רצתה דם. היא רצתה לקרוע את עורן של האומגות הטיפשות. היא רצתה לברוח ולרוץ חופשי ליערות. בידיעה מה יקרה וההשלכות שזה יביא, ניקול נאבקה לאסוף שליטה שוב. "תסתלקו!!" היא נהמה, חובטת בידיה על השידה כשהיא הניעה את ראשה כדי לדחוף את הזאבה שלה בחזרה פנימה ולקחת שליטה. הבנות צלעו מחדר ההלבשה, רועדות כמו כלבים ספוגים. ברגע שהדלת נסגרה, ניקול נשענה לאחור לתוך הכיסא ונשפה. ליבה החל להלום בחזה. אם היא לא תציית מיד, הן ידווחו עליה לשיין והיא תקבל עונש גרוע יותר. במאמץ היא דחפה את עצמה למעלה, כמעט מאבדת את שיווי משקלה. ברגע שניסתה להזיז את רגליה, כאב ירה במעלה רגלה. "פאק," היא שרקה, עוצמת את עיניה ונשענת על השידה, כשהכאב הצורב פעם ברגלה השמאלית. היא פקחה בכוח את אחת מעיניה כדי לבדוק את הרגל. "פאק," היא שרקה שוב, בידיעה שהיא צריכה לזוז במהירות. נושכת את שפתיה, היא עשתה צעד נוסף ופלטה צרחה חודרת. היא שאפה עוד אוויר כשהכאב עבר לחזה שלה וסחט אותו. אחרי כמה דקות, היא הסדירה את נשימתה והצליחה לעשות צעד נוסף לעבר הדלת. כל צעד שהיא עשתה כאב יותר מקודמו, אבל היא התקדמה, צולעת עד שאחזה בידית הדלת. לוקחת נשימה עמוקה, היא סובבה את הדלת ואפשרה לפנייה להחליק לזו של לונה רגועה, מושלמת, מאופקת ומסופקת. למרות שמוחה עמד להתפוצץ; היא ניווטה במסדרונות עד שהגיעה לאולם הראשי ואיתרה את השולחן של שיין. כשראתה אותו, זעם הכה בחזה שלה. הנה הוא מחייך ומרשים את חברי להקת הירח האפל, אחרי שהיכה אותה. החלק הגרוע ביותר במצבה היה הצורך לחייך ולהעמיד פנים שהיא לונה של קרימזון כשהיא גרועה יותר מעבד. "אז תגיד לי, שיין, איך אתה שומר על אויביך במרחק? אתה חותם על הסכמים עם כולם?" שאל קול מוכר. ניקול עצרה במקומה ועצרה את נשימתה. חושיה החלו להשמיע צפירות כשהאלפא ליאם התממש לפתע ליד שיין, כששובבות נוצצת בעיניו. ניקול ראתה את שיין מתכווץ לשמע שאלתו. זו הייתה שאלת טריק כמו גם עלבון. עיניו של שיין סרקו במהירות את החדר בחיפוש אחר בריחה מהירה. פחדן. ניקול הרהרה. "אווו, הנה היא!" שיין קריין, קם, מושך אותה לזרועותיו ומנשק אותה בחוזקה. זרועותיו המחוספסות חדרו לתוך הפצעים שהוא יצר קודם לכן, וגרמו לה ליילל, אבל זה לא היה הדבר היחיד שניקול שמה לב אליו. למה הנשיקה של שיין דוחה אותה כל כך? הוא היה בן זוגה, ולמרות היחס האכזרי שהיא קיבלה ממנו כל הזמן הזה, גופה תמיד השתוקק למגעו. אז למה גבר מסוים הבהב במוחה כשבן זוגה טיפל בה בגסות הכל בשם גילוי חיבה פומבי? למה היא הרגישה את עיניו של אותו גבר מסוים קודחות בעורה כשהיא החזיקה את בן זוגה? משהו לא היה בסדר...