החיה נראתה כמו תוצר של זעם טהור, מעוצבת בדמותו ובצלמו של הרוע בהתגלמותו. עיניה היו בריכה של אדום, ניבים חשופים ומוכנים. נהמה חזקה בקעה את האוויר כשהיא הסתערה, טופריה קורעים את האוויר. מריסול יכלה לחוש את עוצמתה, את כעסה, את שנאתה המכוונת לשום דבר שהיא יכלה כרגע להבחין בו, אך היא לא יכלה להסיט את מבטה. המשיכה הזו הייתה שם שוב, גירוד מוזר ובלתי ניתן לעמוד בפניו שחסם כל סיכוי לרציונליות. היא ידעה שהי