הדוכס אלכסנדר נכנס לטירתו במונקו בנוכחות מרשימה, השומרים מזדקפים ומוסרים הצדעה חדה כשהוא צועד במרץ על פניהם. הוא מתעלם ממבטי ההערצה והסקרנות של צוות הארמון, ומבטו הממוקד נותר קדימה כשהוא מתקדם לעבר האולם הגדול. הוא מצא את אמו יושבת שם, כשלצידה באופן בלתי צפוי דודו ובן דודו. "אמא," הוא בירך בחומרה, הבעתו מתקררת כשהוא מכיר בנוכחות קרוביו. "קראת לי?" נימת קולו נשאה תת-זרם של תסכול; הוא היה שקוע בעניי