היא עצמה את עיניה, נתנה למים לשטוף אותה, אבל תודעתה סירבה להרפות מהתמונות. ידיו של אלסנדרו על גופה, שפתיו על עורה, האופן שבו לחש את שמה בעוצמה כה רבה כשזינו העצום היה בתוכה, מותח אותה בכאב ולעולם לא מפסיק לשאוב בברוטליות לתוך כוסה החלקלקה. היא נשכה את שפתיה, עצרה אנחה שכמעט פרצה בקול רם, קרועה לחלוטין בין תסכול לתשוקה. ייתכן שהמים לא קיררו אותה, אבל הם כן העניקו לה רגע לחשוב. "רע, רע, דון איטלקי!"