למחרת בבוקר, אריה התעוררה מדפיקה בדלת חדרה. היא פקחה את עיניה לאט, אך נבהלה כשגילתה יד כבדה סביבה, מחזיקה אותה חזק אל גוף קשה. היא זיהתה את מגעו של בעלה, אך עדיין התבלבלה מדוע הוא מחזיק אותה קרוב יותר כשהוא כל כך מתעב אותה. האם הוא היה כל כך שיכור אמש שהוא שכח את שנאתו כלפיה? היא זזה מעט והציצה בזהירות בבעלה הישן. היא עדיין הייתה המומה מכך שגבר כל כך מסוכן ועוצמתי יכול להיראות כל כך מדהים. עיניה לגמו את מראה כתפיו הרחבות והעוצמתיות של בעלה המאפיונר וזרועותיו החזקות, השריריות והמקועקעות, העוטפות אותה כמו פיתון. חזהו הקשה והמפוסל היטב לחץ על גבה, והיא עדיין יכלה להרגיש כל חריץ ורכס בקוביות הבטן שלו. ירכיו העבות והשריריות היו שזורות בין רגליה, והזין הנוקשה שלו בבוקר דקר אותה, מפתה אותה להיכנע לפיתוי. היא נאנחה, והסתכלה על פניו השלוות ועיניו העצומות. עיניו הכחולות והמהפנטות היו התכונה המושכת ביותר שלו. עם זאת, מצחו הרחב, אפו המחודד, שפתיו האדומות המלאות והטבעיות וקו הלסת החד שלו יכלו אפילו להביס אל יווני. היא עדיין זכרה את יום חתונתה כשראתה אותו לראשונה והתאהבה בו מיד. אבל אז היא הבינה לאט שהיא נתנה את ליבה לשטן חסר לב שלא ידע איך להוקיר את אהבתה. כרגע, היא פחדה שאם שנתו תופרע, מצב רוחו יהיה גרוע מתמיד. אחרי שבילתה איתו שלוש שנים, היא הכירה אותו היטב. היא הבינה את צרכיו ורצונותיו אפילו בלי שהוא דיבר. זה לא היה הרגל רגיל, אלא תוצאה של אהבתה חסרת האנוכיות והבלתי מותנית כלפיו. היא נישאה לו כשהייתה בת שמונה עשרה, והתאהבה בו ממבט ראשון. אחרי שנישאה לו, היא חיה בתקווה שיום אחד אהבתה ומסירותה יגרמו לו להתאהב בה. אבל לאט לאט, תקוותה התנפצה כשבכל יום ראתה תמונות של בעלה עם אישה חדשה בזרועותיו בכל עיתון וצהובון. היא הבינה שהיא חיה בתקווה שווא וכי משאלתה לנישואים מאושרים לעולם לא תתגשם. היא בלעה את הגוש בגרונה, הסירה לאט את ידיו ממותניה וקמה בזהירות מבלי להרעיש. היא עדיין הייתה עירומה, אז היא לבשה במהירות את בגדיה ככל שקול הדפיקות גבר והלכה לפתוח את הדלת. דפנות הדלת נפרדו, וגילו את חמותה מסתכלת עליה בחיוך מעורר רחמים. זה לא היה סוד איך אלסנדרו התייחס לאשתו, ואריה הייתה רגילה למבטים המעוררי רחמים האלה ולפעמים למבטים הלועגים למצבה האומלל כאשתו של הגבר החזק והעוצמתי ביותר במדינה. "אלסנדרו ער?" שאלה חמותה, מריה, את אריה. מריה הייתה אשתו השנייה של אביו של אלסנדרו, אבל היא תמיד הייתה נחמדה לאריה והאדם היחיד שהרגיש אמפתיה כלפיה. היא ניהלה את אביו של אלסנדרו ואת אלסנדרו לאחר שאמו ברחה עם המאהב שלה, ובגדה באביו. אלסנדרו היה אז בן ארבע עשרה, ומאז אותו יום, הוא שנא נשים ומעולם לא בטח באף אחת מלבד אשתו השנייה, מריה. "לא, הוא עדיין ישן," ענתה אריה ברכות. "אוי יקירתי, הוא יכעס אם הוא יאחר למשרד שלו. לא משנה, אני אעיר אותו. את תלכי להכין לו ארוחת בוקר. את יודעת כמה מצב הרוח שלו נורא כשהוא לא מקבל הכל בזמן," הציעה מריה, מחזיקה את ידה של אריה בדאגה. אריה הנהנה וירדה במהירות במדרגות למטבח כדי להכין את ארוחת הבוקר האהובה על אלסנדרו. מריה נכנסה לחדר וסגרה את הדלת מאחוריה, חיוך ערמומי משחק על שפתיה כשנעצה מבט באלסנדרו הישן. היא ידעה בדיוק מה היא צריכה לעשות כדי לקלקל לו את היום. כשצעדה לאט לעבר מיטתו של אלסנדרו, משהו תפס את רגלה, וגרם לה להסתכל למטה. שם, על הרצפה, שכבו התחתונים הקרועים של אריה. מצב רוחה המאושר הפך לחמוץ, והיא חרקה שיניים בכעס. מריה מעולם לא רצתה שלבנה החורג יהיו חיי נישואים מאושרים ויצרה כל הזמן אי הבנות בין אלסנדרו לאריה. אלסנדרו, שהיה עיוור לאמונו באשתו השנייה, האמין לכל מה שהיא אמרה. מתוך שנאה, מריה בעטה בתחתונים הקרועים, וגרמה להם להחליק מתחת למיטה. היא הדביקה שוב את חיוכה המתוק המזויף, ניגשה למיטה וליטפה בעדינות את ראשו של אלסנדרו, מחכה שהוא יתעורר. אבל אלסנדרו הכה את ידה באינסטינקט, וגרם למריה לצווח מכאב. אלסנדרו פקח את עיניו והסתכל על פניה הכואבות של מריה, בלבול וגירוי משתלבים במבטו המנומנם. "אני מצטער, אמא. לא ידעתי שזו את," הוא מלמל, אבל קולו נשאר קר. הוא שכח איך לדבר ברכות. כל כך הרבה מרירות מילאה את ליבו שהוא לא היה מסוגל להרגיש אהבה או חיבה. כשאימו ברחה עם המאהב שלה, אביו של אלסנדרו, אנטוניו - שהיה אדון המאפיה של מערב איטליה באותה תקופה - תפס אותם והרג גם את אשתו וגם את המאהב שלה מול אלסנדרו. ליבו של ילד קטן לא יכול היה לשאת את הטראומה של צפייה ברצח אמו, ולא היה מסוגל לעשות דבר כדי לעצור אותו. כדי להגן על עצמו, הוא החל להאמין באופן אינסטינקטיבי שכל אישה היא לא נאמנה וחסרת אמון. אחרי שאנטוניו התחתן עם מריה והביא אותה הביתה עם בנה, אלסנדרו נאלץ לקרוא לה "אמא". מריה הראתה לו יותר אהבה ממה שהראתה לבנה שלה. לאט לאט, אלסנדרו הצעיר החל להאמין שהיא המיטיבה שלו ובטח בכל מה שהיא אמרה. גם עכשיו, כגבר בוגר בן עשרים ושמונה, להאמין לאשתו השנייה הפך להרגל עבורו. "בוקר טוב, אלסנדרו. מאוחר, וחשבתי לבדוק מה איתך. דאגתי כי אתה אף פעם לא ישן כל כך מאוחר," מלמלה מריה בקול מודאג. "חזרתי מאוחר אמש ואין לי פגישה עד הצהריים. אז, לא הייתי צריך ללכת לעבודה מוקדם. אל תדאגי, אני בסדר," אמר אלסנדרו, קם מהמיטה ומשך חולצת טי מעל ראשו. "אוי, טיפשה אני," צחקה מריה בשובבות, מכה על מצחה. "וחשבתי שתהיה נסער כי אריה הוציאה אתמול שני מיליון על קניות," היא אמרה בקול רועד. זה היה הכל חלק מהמשחק שלה כדי לגרום לאלסנדרו להאמין לה. "בבקשה, אל תכעס עליה. היא צעירה ותמימה." "למה שאכעס עליה על כך שהיא מוציאה את הכסף שלי? היא אשתי ויכולה להוציא כמה שהיא רוצה," אמר אלסנדרו בפזיזות. מריה בערה מקנאה, אבל היא העמידה פנים של חיוך צנוע. היא זו שהוציאה שני מיליון על קניות באמצעות הכרטיס השחור שאלסנדרו נתן לאשתו עם מגבלה בלתי מוגבלת. מריה תמיד השתמשה בכרטיס של אריה אבל האשימה את אריה בכך שהיא מחפשת זהב ומשתמשת בכסף של אלסנדרו ללא דאגה. "אוי, אלסנדרו, אתה בעל כל כך טוב, בני. אני לא יודעת למה אריה מרגישה צורך לפלרטט עם גברים אחרים," היא לחשה לאט אבל מספיק חזק כדי שאלסנדרו ישמע. "מה היא עשתה?" עיניו של אלסנדרו בערות מכעס כשהוא נעץ מבט בחמותו. "אני מצטערת, לא הייתי צריכה לפלוט את זה. אני... אני צריכה ללכת," מלמלה מריה, קולה רועד מדאגה. היא החלה לסגת, בידיעה מה עשוי לקרות בהמשך. זה היה המעשה היומיומי שלה. "לא, עצרי," הורה אלסנדרו בזעם. "תגידי לי מה אריה עשתה." מריה נאנחה, מעמידה פנים שהיא מהססת. בקול עמום כוזב, היא אמרה, "אתמול, כשנסענו לקניות, היא פגשה איש מכירות צעיר ונאה. היא פלרטטה איתו. ניסיתי להזהיר אותה, אבל כמו שאתה יודע, היא אף פעם לא מקשיבה לי." אלסנדרו לא חיכה לשמוע עוד. הוא סער מהחדר, מוחו נחוש למצוא את אשתו. בוער מכעס וקנאה, הוא היה צריך לגרום לאריה להבין למי היא שייכת.