"אמור זאת בעצמך, אשתי," הוא ציווה, חיוך קר משחק על שפתיו, טון קולו נוטף איום. "ל..לא!" אריה הצליחה לגמגם את המילים, קולה רועד מפחד. "נכון מאוד, וזו התשובה היחידה שאני מצפה ממך," אלסנדרו משך, מבטו חודר. ואז, מריה, עם מבט של בוז מרצד על פניה, מלמלה, "אז של מי הילד הזה?" היא הסתירה במהירות את הבעתה בדאגה מזויפת. "א... לא התכוונתי לומר זאת." אבל המילים האלה הספיקו כדי להצית סערה של כעס, קנאה ושנאה במוחו של אלסנדרו. במהירות, הוא אחז בפניה של אשתו בין אצבעותיו ואגודלו, והפעיל לחץ כה רב עד שאריה חששה שפניה עלולות להישבר לשניים. עיניו נעצו מבט בעיניה, אזהרה שקטה תלויה באוויר. "אם אגלה שאת נושאת את ילדו של גבר אחר," הוא לחש בסכנה, קולו היה לחישה ארסית, "לא אהסס להרוג אותך ואת הממזר הזה." לבה של אריה צנח אל בטן קיבתה. לא משנה מה תגיד, היא ידעה שבעלה לא יאמין לה. אז היא שתקה, משקל סודה לוחץ עליה. אלסנדרו התעייף מלבהות בפניה המפוחדות ועיניה הנוצצות. בדחיפה קלה, הוא הסתובב, תפס את ז'קט החליפה והמזוודה שלו. הוא יצא לעבודה מבלי לעצור ליד שולחן ארוחת הבוקר. כשדלת הטריקה מאחוריו, כתפיה של אריה צנחו בהקלה, אך רק לרגע. הפחד הממשמש ובא חזר כשהבינה שהיא יכולה לנשום בחופשיות רק עד שאלסנדרו יגלה על הריונה. היא התפללה לנס או ליד עוזרת שתגרום לו לראות את האמת, להבין שהחיים הצומחים בתוכה הם בשרו ודמו שלו. ________________ באור הערב הדועך, אריה סיימה בעייפות את עבודות הבית שלה, מוחה כבר נודד לעבר המשימה הממשמשת ובאה של הכנת ארוחת הערב. כשטרחה במטבח, תנועותיה איטיות מעייפות, מריה התהלכה, חיוך לעג משחק על שפתיה כשצפתה בגופה העייף של אריה, ביודעה היטב את הסוד הטמון מתחת לחזותה העייפה. ההריון של אריה, שהוסתר בשקרים זהירים, לא נמלט מתשומת ליבה של מריה. היא נתקלה במקלון בדיקת ההריון המגלה בפח האשפה, גילוי שהצית זעם רותח בתוכה. עם זאת, כלפי חוץ, מריה שמרה על חזות של רוגע. "אריה, יקירתי," מריה החלה, קולה מהול באהדה מזויפת, "כולנו יוצאים למסיבה בקרוב. אני שונאת להשאיר אותך לבד ככה, אבל את יודעת כמה אלסנדרו יכול להיות קודר. הוא יהיה נסער נורא אם לא נציית לפקודתו להשתתף." מילותיה של מריה היו מהולות ברחמים, אם כי רגשותיה האמיתיים שכנו במקום אחר. "ולא תאמיני מה הסיבה למסיבה הזו," מריה המשיכה, קולה מהול במרירות. "הכל בשביל ונסה, החברה היקרה של אלסנדרו, שחוזרת אחרי שלוש שנים. היא הייתה רחוקה, רודפת אחרי חלומותיה למשחק ודוגמנות." גרונה של אריה הצטמצם בשמיעת אזכור אהובתו של אלסנדרו. "תשמרי על עצמך," אמרה מריה, לוחצת את ידה של אריה באמפתיה לפני שעזבה. נותרה לבדה באחוזה העצומה, תיאבונה של אריה פחת במחשבה על אלסנדרו חוגג את חזרתה של חברתו. היא הניחה בצד ארוחת ערב עבור המשרתים לפני שנסוגה לחדרה, וחיפשה נחמה במנוחה מוקדמת. כשהתיישבה, הטלפון שלה צלצל עם התראה. כשפתחה אותו, היא התקבלה על ידי מאמר חדשות ויראלי שהציג תמונה של אלסנדרו וונסה נעולים בנשיקה לוהטת. הם נראו כל כך מאושרים, כל כך מושלמים ביחד, ולבה של אריה התנפץ לאין ספור חתיכות. דמעות עלו בעיניה כאשר ידיה הקיפו את בטנה באופן אינסטינקטיבי, וחשבו על תינוקה שטרם נולד. התברר בצורה כואבת שקבלתו של אלסנדרו את תינוקה אינה ודאית. עם שובה של ונסה, תקוותה האחרונה של אריה לחיי נישואים מאושרים עם אלסנדרו התאדתה. היא השלימה עם המציאות שלעולם לא תוכל להיות האישה שאלסנדרו באמת יאהב. לפתע, החשמל כבה, והטביע את כל האחוזה בחושך. אריה הדליקה במהירות את הטלפון שלה, אורו העמום הטיל צללים מצמררים סביבה. היא ירדה במורד המסדרון וניסתה להתקשר למשרתים ולשומרים, אבל אף אחד לא ענה. פאניקה החלה לעלות בתוכה כששמעה את קול הצעדים הבלתי טועה—צעדים רבים—נכנסים לבית. היא הבזיקה באור הטלפון שלה לעבר הרעש, ותפסה מבט של כמה דמויות רעולות פנים בבגדים שחורים, חמושות בסכינים ואקדחים, ברור שלא מתכוונות לטוב. לבה פעם בחזה כשכיבתה במהירות את אור הטלפון והחלה לרוץ, תוך שהיא מסתמכת על הידע האינטימי שלה על האחוזה. לאחר שחיה ועבדה שם כל כך הרבה זמן, היא הכירה כל פינה בעל פה. היא ניווטה בשקט בחושך, הסתתרה מאחורי דלפק המטבח, וחיכתה, נשימתה רדודה ושקטה. הפולשים התפזרו ברחבי הבית, קולותיהם מהדהדים באיום. "צאי, צאי, היכן שאת לא נמצאת," אחד מהם לעג, הטון שלו מצמרר. לפתע, היא שמעה אחד מהם מדבר בדחיפות, "אנחנו צריכים למצוא את הכלבה הזאת ולהרוג אותה עכשיו, אחרת הבוס יהרוג אותנו." בוס! השם לחץ במוחה. לא הייתה שום הכחשה; היא ידעה מי זה חייב להיות. מי עוד יכול להיות הבוס מלבד אלסנדרו ולנטינו? ההבנה פגעה בה כמו אגרוף לבטן. בעלה שלה רצה במותה. משקל הבגידה היה כמעט בלתי נסבל, אבל היא ידעה שהיא צריכה לשרוד—בשביל התינוק שלה. בתחושת נחישות מחודשת, אריה החליטה להישאר חבויה בתוך ארון מטבח, עוצרת את נשימתה כשהאזינה לפולשים מחפשים באחוזה. הם חיטטו בחדרים, קולותיהם גוברים בתסכול עם כל רגע שחולף. אריה חיכתה, לבה פועם, עד שהרגישה שהם התרחקו. בניצול ההזדמנות, אריה פתחה בשקט את דלת הארון והחליקה החוצה מהמטבח. היא נעה בחשאי במסדרונות החשוכים, הידע שלה על האחוזה מנחה את צעדיה. כשהגיעה לדלת הכניסה, היא הציצה החוצה, ווידאה שהחוף נקי. כשפסעה אל מחוץ לבית, הבנה מצמררת פגעה בה, ומאשרת את ספקותיה: אלסנדרו תזמר את זה כל כך טוב. הוא הורה למשרתים ולשומרים להשאיר אותה לבד באחוזה, מה שמקל על אנשיו לפלוש לאחוזה ולהרוג אותה. דמעות זלגו על פניה, אבל היא ניגבה אותן, והתמקדה בבריחתה. בפעם הראשונה בחייה, נראה כי הגורל רצה שתחיה. נחושה ונחרצת, אריה עזבה הכל מאחור—את הבית, את בעלה, את חייה הישנים. אריה מכרה את טבעת הנישואין שלה, סמל לנישואיה השבורים, שהייתה שווה עשרה מיליון דולר. עם הכסף, היא קנתה כרטיס טיסה לניו יורק, ותכננה להתחיל חיים חדשים שבהם אף אחד לא יוכל למצוא אותה או את תינוקה. "אל תדאג, מותק. אבא שלך לא רוצה אותך ואותי, אבל אני תמיד אוהב אותך ואגן עליך," אמרה אריה, מלטפת את בטנה כשדיברה עם התינוק שבפנים. דמעות של בגידה ושברון לב התגלגלו על לחייה, אבל היא ניגבה אותן במהירות בנחישות נחושה. כשעלתה לטיסה, היא הציצה לאחור בפעם האחרונה. "להתראות, אלסנדרו ולנטינו," היא לחשה לעצמה. "עכשיו אתה חופשי לחיות כרצונך."