"לא, את צודקת. אני לא אבין את זה כי אין לי ילדים," אמרה אמילי במלמול, קולה רועד ועיניה משקפות זיכרונות כואבים שלא יכלה לנער מעליה. היא הסתובבה בפתאומיות, תנועותיה נחפזות כשמיהרה לעבר הדלת. "לא, לא, אמילי. לא התכוונתי לזה. אני כל כך מצטערת," התחננה מיה נואשות, קולה כבד חרטה כשידה נשלחה החוצה ואחזה בידה של אמילי, לא מוכנה לתת לחברתה ללכת בכעס. היא לעולם לא תוכל לפגוע בחברתה הטובה ביותר, והיא הייתה נ