אליסה הייתה המומה לראות את השם על הטלפון של ג'ונה. "כדאי לי לענות?" שאל ג'ונה. "כן!" הוא ענה לאט לשיחה והעביר לרמקול, אבל לא מיהר לדבר. "מר ג'ונה, אתה עם אשתי?" שאל ג'ספר בקול צרוד. אליסה מצאה את דבריו מסיתים ורתחה ברגע. "מר ג'ספר, אנא שמור על שפתך. אני גרושתך." "אליס ווייט, ידעתי שתהיי איתו." הטון של ג'ספר היה עמוק. "אז הייתי צריכה לחכות בבית שלך כדי שיבעטו אותי החוצה?" בצד השני של השיחה, הבעתו של ג'ספר הפכה קודרת. "אני מייעץ לך לא למהר כל כך. לא סיימנו את הפרוצדורות, ותעודת הגירושין לא הונפקה. את עדיין אשתי כחוק. אנא שימי לב למוניטין של משפחת בקט כאילו זה שלך." "לקחת את ליאנה גרדנר לסי-ויו מנור ואילצת אותי לחתום על הניירות. ג'ספר בקט, האם דאגת למוניטין שלי כשעשית את זה?" אליסה לעגה, ואז המשיכה, "נימוס חד-צדדי לא אומר כלום. מכיוון שלא אכפת לך מהמוניטין שלי, למה שאני אדאג למוניטין של משפחת בקט? אחרי הכל, ויתרתי בכבוד על תפקידי כאשת הנשיא לליאנה. אתה צריך לשאול אותה על זה." ג'ונה הרים גבה ולגם תה. זו הייתה אליסה האמיתית. האישה הצייתנית והעדינה שתמיד נעשה לה עוול על ידי משפחת בקט הייתה רק דמות שהיא המציאה עבור ג'ספר. למרות שהוא חש שאחותו מושלמת, הוא אהב יותר את האישה הנמרצת שלא פחדה מהעולם ולא היו לה מעצורים. למרבה המזל, היא חזרה. ג'ספר נשמע עייף כשדיבר שוב, "אין לי זמן להתווכח איתך. סבא חולה. הוא בבית החולים, והוא מבקש לראות אותך. הוא לא ייקח את התרופות שלו אם את לא תהיי כאן." אליסה הצטערה כששמעה את זה. למרות שהיא כבר הייתה גרושה, מר בקט הזקן היה טוב אליה. היא יכלה לוותר על כל הנכסים ולא לרצות אגורה אחת, אבל היא לא יכלה לוותר על הזקן המקסים הזה. "הוא בבית החולים תחת קבוצת טיילור, נכון? אני אגיע לשם עוד מעט." אחרי שסיימה את השיחה, היא נאנחה. "לייס, אני אשלח אותך לשם," אמר ג'ונה בעדינות. "זה בסדר. אני הולכת לשם לבקר את סבא. אני לא רוצה לגרום לעוד ריב מיותר. זה רק יחמיר את המצב אם תשלח אותי לשם." היא נופפה בידה והוסיפה, "אני אנהג." בבית החולים, ג'ספר וחאווייר עמדו מחוץ למחלקה של ניוטון. אליסה ניגשה וראתה שג'ספר רזה יותר. "ארור! למה שאני אדאג לו? בין אם הוא רזה יותר או שמן יותר, זה לעולם לא יהיה בגללי. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה!" קיללה אליסה בליבה. כשעצרה לפניהם בעקביה, שני הגברים הרימו אליה מבט. שניהם הופתעו, במיוחד ג'ספר. הוא לא הצליח לזהות את האישה שהייתה אשתו במשך שלוש שנים. "חאווייר, מה שלום סבא?" אליסה אפילו לא הסתכלה על ג'ספר. "גברת אליס, זה באמת את?" חאווייר היה המום ושאל שאלה מטופשת. לאישה שלפניו היה איפור עדין ושפתיים אדומות סקסיות. היא הייתה בחליפה שחורה מקצועית שהדגישה את קימוריה, והסיכה בצורת פרפר אודם על חזה הייתה מסנוורת. גם אליסה הופתעה. מכיוון שהיא מיהרה להגיע, היא שכחה להחליף לנעלי ספורט ולהפוך את עצמה לאליס ווייט הצייתנית. "זו אני בסדר גמור. אתה לא אוהב את הסגנון החדש שלי?" "לא, זה לא זה! את הרבה יותר יפה! גם את נראית הרבה יותר בטוחה בעצמך ונמרצת מבעבר." חאווייר היה כנה ואמר בדיוק מה שהיה על ליבו. "באמת? אולי זה בגלל הגירושין." היא חייכה. "סוף סוף זכיתי לראות שוב את האור, אז אני נראית הרבה יותר מאושרת." הבעתו של ג'ספר התכהתה, והוא חש עצבני. "מכיוון שהיית כל כך לא מאושרת, למה נשארת שלוש שנים? לא אמרתי לך שוב ושוב שאת יכולה לבטל את הנישואין בכל עת? לא היינו צריכים לחכות שלוש שנים כמו אסירים. יכולתי להביא אותך לסבא ולסיים את זה." כששמעה את זה, אליסה הצטערה. זה היה ג'ספר בקט. אף אחד לא יכול להשפיע עליו אם אין לו רגשות כלפיהם. גם אם היא השקיעה את ליבה ונשמתה עבורו, לא היה לו אכפת. אז, היא אהבה את האיש הקר והגאה הזה כל כך שהיא השליכה את עצמה למערכת היחסים ללא מעצורים, וההשלכות היו הרסניות. "הבטחתי לסבא, אז הייתי צריכה לדבוק בזה. מכיוון שהבטחתי להישאר בנישואין האלה שלוש שנים, הייתי צריכה לדבוק בזה. אבל עכשיו אתה חופשי. אתה יכול להביא איזו אישה שאתה רוצה הביתה. אתה לא צריך להתגנב ולפגוש את המאהבת שלך כמו קודם." אליסה לעגה. ג'ספר נותר ללא מילים. האם היו לה אישיותיות שונות כל כך? האם היא חשבה שמכיוון שהם גרושים עכשיו, היא יכולה להשתולל? עם זאת, הוא חש שהיא מושכת הרבה יותר תשומת לב מאשר איך שהיא הייתה קודם. היה ניצוץ של רגש בעיניו האדישות. "ג'ספר!" אליסה הסתובבה וראתה את ליאנה מתקרבת עם סופיה. כשראתה שאליסה כאן, הייתה עוינות במבטה. עם זאת, זה נמשך רק לרגע והוחלף במהירות במבט תמים. "למה אתן כאן?" שאל ג'ספר בהפתעה. ברגע שהוא סיים לשאול את זה, ליאנה זינקה לתוך זרועותיו ועטפה את זרועותיה סביב מותניו. "ג'ספר, למה לא סיפרת לי על עניין רציני כזה? אתה מחשיב אותי לחברה שלך או לא?" "כן, ג'ספר. אתה יודע כמה ליאנה דאגה כששמעה שסבא אושפז? היא הקיאה את ארוחת הצהריים שלה." סופיה הצטערה על אחייניתה. "מה קרה? למה הקאת?" שאל ג'ספר בדאגה. "תמיד היו לה בעיות קיבה. זה חוזר בכל פעם שהיא עצבנית. זה לא עניין גדול, אבל זה פשוט אף פעם לא משתפר." סופיה נאנחה. "אני אמצא לה רופא טוב. אם הרופאים בארץ לא יכולים לטפל בה, אני אקח אותה לחו"ל לחפש תרופה." האיש היה עדין כשכרך את זרועו סביב מותניה של ליאנה. אליסה לעגה בליבה כשחשבה על הפעם שבעיית הבטן שלה התחילה. אז, היא הייתה כל כך חולה, אבל היא נאלצה ללכת לבית החולים לבד. היא לא סיפרה לו על זה, אבל הוא אפילו לא גילה דאגה למרות שפניה היו חיוורות והיא נראתה חלשה. התברר שלא שג'ספר לא ידע איך לאהוב, אלא שהיא פשוט לא הייתה ראויה מספיק לקבל את אהבתו. ליאנה נשענה על זרועותיו של ג'ספר ובהתה באליסה בחיוך זדוני. "חכי! למה היא השתנתה כל כך? היא הפכה להיות כל כך יפה! הסיכה בצורת פרפר על חזה, זה לא העיצוב האחרון של המעצבת המפורסמת אלקסה? זה שווה חמישה מיליון. איך כפרית כמוה יכולה להרשות לעצמה את זה? לכלבה הזאת אין כסף. זה בטח מזויף!" חשבה ליאנה לעצמה. "ג'ספר, למה שלא תיתן לליאנה ללוות אותך לבקר את סבא? היא בכתה כל הדרך לכאן והייתה כל כך מודאגת לגביו." סופיה הייתה נלהבת מאוד והתנהגה כאילו אליסה, שטיפלה במשפחה שלהם במשך שלוש שנים, הייתה בלתי נראית. עם זאת, אליסה שמרה רק על הבעה אדישה. לא היה אכפת לה אפילו מג'ספר, אז למה שאכפת לה ממנה? ברגע זה, המזכיר של ניוטון יצא מהמחלקה. "מר בקט ביקש את כלתו. האם היא כאן?" ליאנה הראתה קנאה כששמעה את זה. "בן, אני כאן." מודאגת, אליסה ניגשה. לא היה אכפת לה מתארים עכשיו שהם במצב כזה. "גברת אליס." בן סימן לה בכבוד להיכנס. "מר בקט ביקש אותך ואת מר ג'ספר." אליסה לא אמרה דבר נוסף ונכנסה למחלקה. ג'ספר הידק את שפתיו והלך אחריה. "ג'ספר, חכה לי…" ליאנה מיהרה לעקוב, אבל בן עצר אותה. "מצטער, אבל מר בקט הורה שהוא לא רוצה לראות אף אחד אחר מלבד הנכד והכלה שלו. אנא לכי."