בתוך המחלקה, ניוטון החולני ראה מיד שיפור במצב הרוח כשראה את אליסה. "אליס, בואי הנה!" בשנייה הבאה, אליסה שינתה את אישיותה ועמדה בצייתנות ליד ניוטון. "סבא, איך אתה מרגיש? כואב לך איפשהו?" "גם אם כואב לי, אני מרגיש שנרפאתי אחרי שראיתי אותך." ניוטון משך בידה ושאל בדאגה, "אליס, הממזר הזה אמר לי שהתגרשתם. זה נכון?" "כן. סבא, התגרשנו." ריסיה של אליסה רעדו, והיא חשה ריקנות בלב. "יא ממזר עיוור! יש לך אישה נהדרת, ואתה לא יודע להעריך אותה." ניוטון השקיע את כל כוחו כדי לקום ונעץ מבט בזעם בג'ספר. ג'ספר דאג למצבו של ניוטון ולא העז לדבר בפזיזות. "סבא, אל תכעס עליו. אני לא רוצה להמשיך בנישואים האלה. אני חושבת שעדיף שניפרד." אליסה ניחמה אותו בעדינות וטפחה על גבו. עיניו של ג'ספר הצטמצמו כשהוא חשב, "היא לא מתלוננת לסבא שלי או משתמשת בו כדי לפרוק את הכעס שלה ולנקום. האם היא משתמשת בתכסיס חדש כדי למשוך את תשומת הלב שלי ולהציל את הנישואים האלה? אליס ווייט, מה נתן לך את הביטחון לחשוב שאני אמשך אלייך?" "אליס, האם עשו לך עוול במהלך שהותך עם הבקטים? האם סופיה התעללה בך?" ניוטון שאל בתדהמה. "לא, סבא. אני פשוט לא חושבת שג'ספר ואני מתאימים. לא יהיו לנו רגשות זה כלפי זה, ולכן התוצאה הטובה ביותר היא להיפרד." עצב נצץ בעיניה של אליסה. "אל תאשים את ג'ספר. יצרנו כמה זיכרונות טובים במהלך שלוש השנים האלה. זה מספיק. אף אחד מאיתנו לא מצטער על זה." ג'ספר קימט את מצחו, והיה רגש מוזר בלבו. הוא לא זכר שחלק איתה זיכרונות טובים. הוא אפילו לא העניק לה טקס חתונה. הם קיבלו את תעודת הנישואים שלהם רק בגלל הדחיפה של ניוטון. אחרי זה, היא פשוט ארזה את חפציה ועברה לגור עם הבקטים. ככה היא הפכה לאשתו. האם היא באמת מצאה את הזיכרונות האלה טובים? היא בטח משקרת. "אליס, האם זו יכולה להיות אשמתי?" עיניו של ניוטון היו דומעות. ואז, הוא נאנח. "קיוויתי שתהיו מאושרים, אז שידכתי ביניכם. לא ציפיתי שהממזר הזה יהיה נוכל כזה. נראה שגרמתי לך עוול." "אל תגיד את זה. אהבה דועכת, והחזרתי לעצמי את החופש. כבר התגברתי על מערכת היחסים הזו." היא הייתה מאוהבת בו עמוקות במשך 13 שנים. רק השמים ידעו כמה כואב היה לשחרר. זה היה כמו שמפשיטים אותך בעודך בחיים. ג'ספר היה זה חסר הלב. אם היא תמשיך לנסות להישאר איתו, היא תאבד את כבודה. היא לא רצתה להפוך לאישה שנואה שעושה הכל בשביל קצת חיבה מגבר. "בן, תביא את מתנת יום ההולדת שהכנתי לנכדתי." בן לבש כפפות לבנות לפני שהעביר קופסת תכשיטים מקטיפה אדומה עדינה. כשפתחו אותה, אליסה ראתה צמיד אזמרגד בפנים. היה לה קצת ידע בעתיקות והיא הבינה שהפריט הזה חייב להיות בן לפחות מאה שנה. "סבא, זה של סבתא..." ג'ספר היה המום. "כן, נתתי את זה לסבתא שלך כשנפגשנו לראשונה. זה אוצר יקר של הבקטים. זה עבר בירושה מסבא רבא שלך," אמר ניוטון כשהוא הסתכל על הצמיד תחת השמש. מבטו היה עדין כשאמר, "סבתא שלך אמרה לי את זה לפני שנפטרה. זה היה התכשיט האהוב עליה, והיא קיוותה שאני אתן אותו לנכדה שהייתי מרוצה ממנה. סבתא שלך לא כאן, אז אני אתן את זה לאליס במקומה. היא היחידה שראויה לזה." "לא, סבא. זה יקר מדי. יתר על כן, אני לא..." אליסה דחתה את זה. "גם אם את כבר לא עם ג'ספר, את הנכדה היחידה שאני מכיר בה." כשראה שהיא מסרבת, ניוטון התנהג בעקשנות. "אם את לא תיקחי את זה, אני אשבור את זה." "אל! לא!" אליסה אחזה בידו באימה, ליבה כמעט קפץ מהלם. "אני אקח את זה. תודה לך, סבא." "ככה זה יותר טוב!" ניוטון היה מרוצה ושם את זה על פרק ידה. לאליסה היה עור חלק, כך שידה נראתה בהירה יותר כשענדה את צמיד האזמרגד. זו הייתה הפעם הראשונה שג'ספר בחן מקרוב את ידה וגילה שהיא רכה וחלקה. היא באמת נראתה טוב עם צמיד האזמרגד. "ממזר, מה נתת לאליס ליום ההולדת שלה?" שאל ניוטון. "סבא, ג'ספר... נתן לי מתנה בלתי נשכחת." ג'ספר קפוץ את אגרופו, ושפתיו היו חיוורות. הוא אכן העניק לה משהו - ניירות גירושין. "אליס, האם באמת אין דרך חזרה בינך לבין ג'ספר?" ניוטון לא תכנן לוותר. "סבא..." אליסה אחזה בידו. "אם אתה באמת אוהב אותי, אתה צריך לתמוך בהחלטה שלי ולתת לי לחיות את החיים שאני רוצה, נכון?" "מאחר והעניין הגיע לנקודה הזו. אני לא יכול לומר דבר נוסף. יש לי רק משאלה אחת שאני מקווה שתוכלי למלא. בבקשה תשארי עד שיום ההולדת ה-80 שלי יסתיים, בסדר? זה רק בעוד כמה ימים." ניוטון עשה כמיטב יכולתו כדי לגרום לה להישאר זמן רב יותר. "סבא, זה לא מתאים." ג'ספר קימט את מצחו ודחה את הרעיון. "למה זה לא מתאים? אל תגיד לי שאתה מתכנן להביא את האישה הזו ליום ההולדת שלי ולכפות עליה להיות הנכדה שלי! האם שתי הנשים האלה חושבות שהן יכולות לעשות מה שהן רוצות לגברים ממשפחת בקט? בחלומות שלהן!" ניוטון טפח על המיטה בכעס. "אם אתה מכבד אותי ורוצה שאחיה עוד כמה שנים, מוטב שתתרחק ממנה. אני לעולם לא אקבל אותה." מחוץ למחלקה, ליאנה הסתובבה בפאניקה. במקביל, היא זעמה. "תפסיקי להסתובב. הראש שלי מסתובב בגללך." סופיה שפשפה את מצחה. "למה את כל כך נסערת? את יודעת איך ניוטון מרגיש כלפייך. יש לו כבר רגל אחת בקבר, והוא לא יוכל לשלוט בג'ספר לאורך זמן. כל מה שאת צריכה לעשות זה לכבוש את ליבו של ג'ספר וזה מספיק." "קל לך להגיד. אבל אם ניוטון לא ימות, הוא לעולם לא יקבל אותי! אם זה המקרה, אני לעולם לא אוכל להתחתן עם ג'ספר." ליאנה כיסתה במהירות את פיה לאחר שאמרה זאת, מודאגת שמישהו ישמע אותה. "ניוטון גם לא קיבל אותי בזמנו. אז מה? עדיין התחתנתי עם חאווייר," אמרה סופיה כשהיא מעריצה את המניקור שלה. "לב האדם חלש ורך. זה הנכד שלו, אחרי הכל. אם ג'ספר יתעקש להתחתן איתך, האם את חושבת שהוא באמת יכול לעצור אותו?" ליאנה הבינה שסופיה צודקת והרגישה רגועה בהרבה. לבסוף, דלת המחלקה נפתחה, ובן הוציא את אליסה וג'ספר החוצה. לאחר שסידרה מחדש את הבעתה, ליאנה ניגשה לג'ספר בפלרטטנות. לפתע, היא צמצמה את עיניה. צמיד האזמרגד על פרק ידה של אליסה היה מסנוור, והיא לא יכלה להסיר ממנו את מבטה. זה היה הרבה יותר יקר מהירושה כביכול שהיא ענדה. אליסה לא ענדה את זה כשהיא הגיעה, אז ניוטון בטח בדיוק נתן לה את זה. קנאה עיוותה את הבעתה של ליאנה. תוכנית מרושעת עלתה בדעתה, ולפתע היא הסתערה על אליסה. ליאנה העמידה פנים שנקעה את הקרסול ומשכה את צמיד האזמרגד מפרק ידה של אליסה כדי לשבור אותו. באופן בלתי צפוי, אליסה צמצמה את עיניה והתחמקה ממנה. עם זה, ליאנה נפלה ארצה וצמיד האזמרגד סביב פרק ידה שלה נשבר לשניים.