לא הפסקתי לרוץ עד שהייתי עמוק בתוך היער, הריאות שלי בוערות ממחסור בחמצן. הזאבה שלי, מאיה, זעמה. בהתחלה היא היססה לגבי טיילר, אבל בסופו של דבר השתכנעה. היא חשבה שהוא גם בן הזוג שלנו. בעוד אני הייתי שבורת לב ונאבקת בדמעות, מאיה רתחה מזעם. עצמתי את עיניי ואיפשרתי לה להשתלט, והבטחתי לה שהיא לא תלך לצוד את טיילר. מאיה נשאה אותנו רחוק יותר לתוך היער, ואני הרשיתי לעצמי לשקוע למעמקי תודעתה. הראש שלי עדיין סער ממה שקרה זה עתה, רציתי לכבות הכל לכמה רגעים. לא יכולתי להתמודד עם זה. עברו שעות על גבי שעות, אבל כמעט ולא שמתי לב. נרדמתי כשמאיה צדה והמשיכה לרוץ. לבסוף חזרתי להכרה כשדשא רך דגדג את גבי החשוף. ניחוח מוכר של עשבי תיבול מילא את האוויר. בזיליקום, לבנדר ומנטה פלשו לאפי והרגיעו את ליבי הכואב. "לולה, יקירתי? זו את?" קול מצומק קרא והרגשתי את ליבי קופץ. "הבאת אותנו לכאן?" שאלתי את מאיה בהפתעה. "אנחנו צריכות אותה. אנחנו לא חוזרות." היא נהמה, כועסת על כך שסיכלתי את תוכניותיה לתקוף את טיילר. "סבתא?" קולי נסדק וישבתי מהדשא. השחר קרב, השמש רק החלה לעלות והיא הטילה גוונים כתומים לאורך הביתן הקטן שלה. גני עשבי התיבול שלה התרוממו והתנועעו ברוח. תמיד אהבתי לבוא לבית של סבתא. אמא שלי אסרה עלי ועל אחי לחזור לכאן, נוטרת טינה לסבתא שלי במשך שנים. הסיפור על איך אמא שלי פגשה את אבא שלי הוא לא אחד שאני אוהבת לדבר עליו. אמא ואבא שלי אינם בני זוג. אמא דחתה את בן זוגה כשהייתה צעירה יותר, וחיפשה את אבא שלי כשגילתה שבת זוגו מתה. סבתא שלי תמיד כעסה עליה על כך, על שזרקה את קשר בני הזוג. "לולה, מה לעזאזל את עושה כאן?" סבתא שלי קראה, עוטפת שמיכה ארוגה סביב גופי החשוף. היא משכה אותי לחיבוק ויכולתי להרגיש את עצמי נשברת בריח ובמגע המוכרים שלה. לסבתא שלי הייתה תכונה שגרמה לכולם לאהוב אותה. כמעט בלתי אפשרי לא להסתדר איתה. סבתא שלי התאימה לגובהי הנמוך במיוחד של 1.57 מטר, והיה לה את אותו שיער שחור ארוך. היא הייתה יותר מצומקת, עם קמטי צחוק סביב פיה ועיניה, אבל היא מעולם לא נראתה טוב יותר בעיניי. "כל כך התגעגעתי אלייך." בכיתי לתוך כתפה. אפילו זכרתי איך היא הריחה. כל כך הרבה עשבי תיבול ותפוחים שונים. לסבתא היו כמה עצי תפוחים שהיא העריצה לחלוטין. היא תמיד הייתה מכינה פאי או איזשהו קינוח כשנהגנו לבקר. "מה קרה לך, לולה?" סבתא קמטה את מצחה, "זה הבחור שאת יוצאת איתו?" סבתא תמיד תמכה בכל דבר שרציתי לעשות, היא רק תמיד הזכירה לי לחשוב על דברים לעומק. סבתא הובילה אותי לתוך הביתן הקטן שלה והושיבה אותי ליד האח שלה. "תגידי לי, מה קרה?" היא התיישבה לידי, והניחה סט בגדים טריים בחיקי. וסיפרתי לה, סיפרתי. שפכתי את ליבי במשך שעות שנראו כמו נצח. היא אפילו לא פעם אחת זרקה לי את הטעות שלי בפנים, כמו שאמא שלי הייתה עושה. "אני לא רוצה לחזור, סבתא. אני לא יכולה להתמודד איתם." נאנחתי. "אז את לא תחזרי. את תשארי כאן איתי." סבתא שלי הנהנה בנחישות. היה לה את המבט הנחוש הזה על פניה שאמר 'אף אחד לא יעמוד בדרכי'. "מה עם אמא ואבא?" נאנחתי, ביודעת שמתבשל ביניהם ריב עצום. "תני לי להתמודד עם ההורים שלך." סבתא שלי הנידה בראשה, מניחה כוס תה בידיי. שנה לאחר מכן "חה-חה!" צחקתי, משגרת את עצמי באוויר. תמרנתי סביב הזרועות השריריות שנשלחו כדי לתפוס אותי. נפלתי ארצה, מתחמקת מגפיים ונוחתת מכות משלי תוך כדי תנועה. "טוב לולה, אל תתני לי להנחית מכות." קולו העייף של כריס צעק. "עוד כמה שניות. הוא מתעייף." מאיה אימנה אותי. המשכתי להתחמק מכל תנועה שכריס עשה, תוך כדי נחיתת מכות משלי בתהליך. יכולתי להרגיש אותו נשבר, מתעייף כשהוא השליך עלי את כל מה שהיה לו. "עכשיו!" מאיה צעקה בראשי. זינקתי על כריס בפתאומיות, עיניו מתרחבות בהלם לפני שהוא יכול היה להגן על עצמו. הוא הסתובב, כאילו הוא עומד לברוח. נחתתי על גבו ועטפתי את זרועותיי סביב צווארו, מפעילה לחץ על קנה הנשימה שלו. אחרי שנייה או שתיים של החזקתה שם, קפצתי מגבו וחייכתי אליו. "זו הייתה עבודה טובה, ילדה." כריס הנהן בהערכה. "תודה." חייכתי, סוף סוף השגתי עליו יתרון. כריס גלגל את עיניו וקמט את מצחו לעברי, "אל תתחילי להיות שחצנית עכשיו. את עדיין צריכה לעבוד על בניית הכוח שלך." "אני יודעת, אני יודעת. רק תני לי את הניצחון הזה." נאנחתי, מחייכת לסבתא שלי כשזו יצאה מהביתן עם אוכל ושתייה. גרתי עם סבתא כמעט שנה, דיברתי עם ההורים שלי רק פעם בשבוע. הפסקתי להתקשר לאמא שלי אחרי חודש. היא התעקשה לתת לי עדכונים על טיילר ובת זוגו, שלמדתי שקוראים לה בריטני. שמרתי על קשר רציף עם אבא שלי, האדם היחיד שנראה שמבין את ההחלטה שקיבלתי. אפילו אחי הגדול שון, התקשר לעתים רחוקות. שון החל לקחת על עצמו את תפקידיו כבטא, אבי פרש לפני כמעט שנה. החיים היו מדהימים כשגרתי עם סבתא. ביליתי את יום הולדתי השמונה עשרה בביתן שלה, קוטפת עשבי תיבול ומכינה מאפים עם התפוחים שהיא קטפה. סבתא שלי חיה חיים פשוטים, אבל במהרה התחלתי לאהוב אותם. היא הציגה אותי לשכן שלה. כריס. כריס במקרה היה איש זאב כמו סבתא ואני. בשיאו, כריס היה אחד הלוחמים הטובים בהיסטוריה, ואפילו בטא בשלב מסוים. אף אחד לא ידע מה קרה לו אחרי שהוא נעלם, אף אחד מלבד סבתא שלי. כריס הסכים לאמן אותי, התבונן בגובהי הנמוך והחליט שאני צריכה לדעת איך להגן על עצמי. כריס לימד אותי להשתמש במה שיש לי לטובתי. להיות 1.57 מטר ו-47 ק"ג לא נתן לי הרבה לעבוד איתו. אחרי שהתאמנתי עם כריס כמעט שנה, יכולתי בקלות להסתדר בעצמי. אני קטנה ומהירה, מה שאומר שגברים גדולים ממני פי שניים צריכים לעבוד קשה יותר כדי להנחית מכות. "לולה, יקירתי. אחיך על הקו מחכה לך!" סבתא הודיעה לי, מניחה סנדוויץ' בידי כשהלכתי לתוך הבית. "שלום?" אמרתי דרך פה מלא בסנדוויץ'. למה ששון יתקשר אלי? "לולה? יש לי כמה חדשות." קולו של שון ענה מהצד השני, נשמע הרבה יותר עמוק מהרגיל. "מה קורה?" קמטתי את מצחי, יושבת על משענת הספה בזמן שלעסתי את הסנדוויץ' שלי. הייתה הפסקה ארוכה בצד השני של הקו. "אמא מתה, לולה." שון ענה בקול צרוד. הרחתי את פני מתקמטות בבלבול. איך אמא יכולה להיות מתה? הכל נראה נורמלי כשאבא התקשר אלי כל שבוע. "מ-מה? איך?" דרשתי. "פשוט- פשוט תחזרי הביתה, לולה. אני לא רוצה להסביר את זה בטלפון." שון נאנח, והוסיף "אבא צריך אותך." "אני- אני אדבר עם סבתא." נאנחתי. הדבר האחרון בעולם שרציתי היה לחזור הביתה. המחשבה על להיתקל בטיילר או בבת זוגו גרמה לי לטעם חמוץ בפה. אחרי שכריס הלך הביתה לאותו יום, סיפרתי לסבתא את החדשות. למרות שסבתא לא חיבבה את אמא שלי, היא עדיין הייתה עצובה לשמוע מה קרה. "והוא לא יגיד לך מה קרה לה." סבתא נאנחה. "הוא אמר שהוא רצה להסביר את זה באופן אישי. הוא אמר שאבא צריך אותי." קמטתי את מצחי לעברה, והיא ידעה מה אני צריכה לעשות. "אז אני מניחה שכדאי שנתחיל לארוז." סבתא קמטה את מצחה, מודאגת לגבי בנה האלמן. "אנחנו? את באה גם?" כמעט נאנחתי. קמט זועף חצה את פניה, אבל יכולתי לראות את עיניה נוצצות. "כמובן, אף נכדה שלי לא חוזרת לאקס המגעיל שלה בלי קצת גיבוי." "אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך." נאנחתי, מושכת אותה לחיבוק. "רק אל תצפי ממני להיכנס לקטטות, אני זקנה מדי בשביל הדברים האלה. אף אחד לא רוצה לראות איש זאב בן שישים נלחם." סבתא צחקקה. גלגלתי את עיני לעברה, אבל לא יכולתי לעצור את הצחקוק שחמק משפתיי. "לעולם לא תהיי זקנה בשבילי." חייכתי, הולכת אחריה לחדר השינה לארוז את הבגדים שלנו. סבתא עצרה בבית של כריס למחרת בבוקר, ויידעה אותו לאן נסענו. היא הבטיחה לו אספקה של שנה שלמה של פשטידות תפוחים אם הוא יטפל בגן עשבי התיבול שלה. קפצנו למכונית של סבתא שלי, והציפייה געשה בבטני. כל מה שבי השתנה בפרק זמן כה קצר. כבר לא הייתי חלשה או רדודה. לא אתן לאף אחד לדרוך עלי לעולם. "את מוכנה לזה?" סבתא שלי קמטה את מצחה, עיניה הכסופות פוגשות את שלי הזהות. "בכלל לא." נתתי לה חיוך חלש. "תרימי סנטר. אם איזה גור יתעסק איתך, תנשכי להם את הראש." סבתא שלי עודדה אותי. למרות העצבים והטינה שאחזתי בהם עבור הלהקה הישנה שלי, צחקתי על סבתא שלי והתכוננתי. מסתבר שאני לא הדבר היחיד שהשתנה.