מנקודת המבט של לולה: ארוחת ערב עם משפחתי החזירה מעט נורמליות לחיי, אבל לא יכולתי להתעלם מהכיסא הריק שבו אמא שלי נהגה לשבת. תהיתי אם היא משקיפה עליי מלמעלה, צופה בי מגלה מי – מה – אני. האם היא תהיה גאה לראות אותי מתנגדת לטריסטן? או מאוכזבת שאני רוצה לדחות חצי מעצמי? אחרי ארוחת הערב שון ואבא נסוגו לספה, צופים בספורט כפי שנהגו לעשות לפני שהבלגן הזה התחיל. אבא לא יכול היה לראות את זה – אבל אני כן. יכו