הנסיעה חזרה ללהקה הישנה שלי הייתה רק חמש שעות. בעוד שזכרתי את טיילר מוצא את בת זוגו כאילו זה היה אתמול, הריצה לבית של סבתא שלי הייתה מעורפלת. "רצת חמש שעות?" שאלתי את מאיה, קצת בהלם. "היינו צריכות לצאת משם לעזאזל." היא רטנה, "ועכשיו אנחנו חוזרות ישר לשם." "אין לנו ברירה." נאנחתי, "אבל שתינו שונות עכשיו." "את צודקת לעזאזל שאנחנו." מאיה נהמה בשביעות רצון. עצרנו בשולי הטריטוריה של הלהקה, מלוות לצד הדרך על ידי כמה מהזאבים ששמרו על ההיקף. הופתעתי שלא זיהיתי אף אחד מהזאבים האלה. הם הגיחו מהיער כשהם לובשים רק מכנסי טרנינג נמוכים. ניסיתי לשמור את מבטי לעצמי, אבל אני עדיין חצי אנושית. "מה העניין שלך לבוא לכאן?" אחד הגברים דיבר. המבנה שלו היה ענק, והיה לו צלקת ארוכה לאורך שריר הזרוע שלו. "אנחנו כאן כדי לבקר משפחה. אח שלי הוא הבטא." עניתי, והסתכלתי על כל אחד מהפנים שלהם. באמת לא היה כאן אף אחד שזיהיתי. האם הלהקה גדלה בזמן שהייתי בחוץ? "בטא דרייק?" על פניו של האיש היה מבט מבולבל. "מה? לא, בטא שון." זעפתי. מאז מתי לטיילר יש בטא בשם דרייק? תהיתי אם הכל בסדר עם מעמדו של שון בלהקה. בדרך כלל צריך לעשות משהו ממש רע כדי לאבד את התפקיד שלך ככה. מבט של הבנה חצה את פניו של האיש, והוא הביט בשאר הגברים שהיו איתו. "תמשיכו." הוא הנהן פעם אחת, וסבתא שלי לא בזבזה זמן בנסיעה. "טוב, זה בטח היה מוזר." סבתא שלי הסתכלה עליי וזעפה, אני בטוחה שהיא חשבה על אותו דבר כמוני. "זה בהחלט היה." זעפתי. נסענו דרך מרכז העיר והייתי בשוק לראות טון של פרצופים חדשים. משהו בהחלט קרה בזמן שהייתי בחוץ. בקושי זכרתי שטיילר סיפר לי על להקה אחרת שהייתה זקוקה לעזרה. אולי הם סוף סוף איחדו כוחות. עצרנו בשביל הכניסה לבית הישן שלי. הצבע הלבן דהה עכשיו. זה נראה כאילו נעדרתי הרבה יותר משנה. הפרחים שהיו פעם בחוץ היו נבולים ומתים עכשיו. אמא שלי הייתה זו שטיפלה בפרחים בחזית. כמה זמן היא מתה? הססתי בדלת, תוהה אם לדפוק או סתם להיכנס. רצף המחשבות שלי נקטע כשסבתא שלי פתחה את הדלת ונכנסה לבית. שון המזועזע ישב על הספה, אבא שלי יושב בצד בכיסא הנוח שלו. "לולה?" אבא שלי קרא, ונראה מופתע יותר מתמיד. אבא שלי ושון הביטו בי מלמעלה למטה, והבחינו בשינויים שעברתי בשנה האחרונה. השיער השחור שלי בצבע עורב גדל יותר מתמיד, ועכשיו הגיע למותניים שלי. העיניים הכסופות שלי היו בהירות הרבה יותר, גדושות בחיים. העור שלי היה צלול וחרסינה, ואיבדתי חלק משומן התינוקות שנשאתי איתי. השומן הוחלף במהירות בשריר. "היי אבא." חייכתי אליו, ניגשת לזרועותיו. שאפתי את הריח שלו של קלן וטבק. "התגעגעתי אלייך, ילדה." אבא שלי רטן, וסירק את שיערי לפני שפנה לאמא שלו. פניו אורו כמו ילד קטן, "טוב לראות אותך, אמא." הוא משך אותה לחיבוק והחזיק חזק לחיים. "עכשיו תגיד לי מה לעזאזל קורה." זעפתי על שון, שפשוט צפה בחילופים שלהם עם אבא. אבא נאנח וישב בחזרה על כיסא הנוח שלו, נראה עייף וקצת מובס. "נו, תמשיך. אני לא אשבר אם תדבר על זה." הוא רטן על שון. סבתא שלי עמדה בצד, ידה על כתפו של בנה. "טיילר דפק את זה." שון נחר. גלגלתי את עיני, "וואו, כל כך מופתעת. תמשיך." "אני לא יודע אם הוא סיפר לך, אבל טיילר היה אמור לעזור ללהקה אחרת. הם הרגיזו את האלפא של להקת הסהר והיו זקוקים לגיבוי למקרה שהם יצאו למלחמה." שון התחיל, וכבר התחלתי להשתעמם. הטעויות של טיילר לא הפתיעו אותי. אחרי שעזבתי סוף סוף את הבית, הצלחתי לראות איזה אידיוט מוחלט הוא היה. "אוקיי, ו?" גררתי את המילים שלי, ויידעתי אותו שלא אכפת לי מאף אחד מהפרטים הקטנים. "טוב, טיילר סירב לעזור להם. אחר כך, טיילר המשיך לדבר שטויות על להקת הסהר. הוא הרגיז את האלפא שלהם, הרגיז אותו ממש." שון הניע את ראשו כאילו הוא מנסה להיפטר מזיכרון רע. "הוא לא עשה את זה." נאנחתי, מנענעת בראשי. ידעתי שהאגו המנופח של טיילר עומד לנשוך אותו בתחת. אביו היה אלפא חצי תחת והוא הופך להיות אותו הדבר. "הם באו לכאן, לולה. הם הכריזו עלינו מלחמה." שון זעף, מציץ באבא. לא יכולתי שלא להרגיש מבולבלת. בטח, היו הרבה פרצופים חדשים, אבל הכל נראה אותו הדבר. לא הייתה שום דרך שטיילר ניצח את האלפא של להקת הסהר. "מה קרה?" זעפתי, והסתכלתי בין הפנים הקודרות של שון ואבא שלי. "אני אספר לך מה קרה," אבא שלי ירק בכעס. "אף להקה אחת לא הייתה עוזרת לטיילר. טיילר גרם לכולנו להילחם. כל גבר ואישה היו צריכים להילחם. אמא שלך מתה בקרב. לא הצלחתי להגיע אליה בזמן." קולו של אבא שלי נקטע באנחה אבלה. "איך- איך הוא יכול לעשות את זה." אמרתי את המילים יותר לעצמי. ידעתי שטיילר רע, אבל זה היה גרוע ממה שיכולתי לדמיין. מצד שני, הם לא סיימו את הסיפור. "ואת יודעת מה החלק הכי גרוע בכל זה? טיילר ברח לעזאזל. תפס את הכלבה שלו ונמלט בזמן שכולנו נלחמנו על חיינו." אבא שלי ירק, עכשיו הוא רעד מכעס. סבתא שלי נאנחה, והם נתנו לנו כמה רגעים לעכל את מה שאבא אמר. נטישת הלהקה שלך הייתה משהו שאף אלפא מעולם לא עשה. להיות אלפא זה לא עבודה, זה משהו מוטבע עמוק בתוכך. אלפא יעדיף לעבור עינויים ולמות עם הלהקה שלו מאשר להשאיר את כולם מאחור. זה סותר את כל מה שאנחנו יודעים בתור אנשי זאב. "אבא תירגע. אם הוא אי פעם יחזור, אלפא יהרוג אותו." פניו של שון הפכו קודרות שוב. "אלפא? אלפא מי?" שאלתי. "ברגע שהבנו שטיילר השאיר את כולנו למות, עשינו את הדבר היחיד שיכולנו. נכנענו." שון זעף. "יש לנו אלפא חדש עכשיו. אלפא אשר. אנחנו חלק מלהקת הסהר." שון רטן, ברור שלא נהנה מהמצב. תהיתי מה זה אומר על תפקידו כבטא. "לפחות אלפא אשר לעולם לא יעזוב את הלהקה שלו מאחור." אבא ירק, "הוא אולי חסר רחמים ואכזרי, אבל הוא יעדיף למות מאשר לנטוש את העם שלו." אחרי השיחה הארוכה והכואבת, הם נתנו לי ולסבתא שלי זמן להתמקם. כמעט בכיתי כשראיתי שהחדר שלי בדיוק כמו שהשארתי אותו. קרעתי את התמונות של טיילר ואני בזעם זועם. "עדיף שהבחורה הזאת תהיה בת הזוג שלו מאשר אנחנו. לעולם לא היינו נוטשים את הלהקה שלנו ככה." מאיה ירקה. "סוג של נטשנו את הלהקה שלנו." השבתי לה בזעף. "זה שונה, לולה. אנחנו לא ירח, אנחנו לא בטא או משהו. לא הייתה לנו שום מחויבות ללהקה הזאת. במיוחד אחרי טיילר." מאיה נהמה, אבל המילים שלה הגיוניות. היא צדקה, אם היינו ירח, היינו מתות יחד עם החברים והמשפחה שלנו. אחרי שהתמקמנו, סבתא ואני ירדנו חזרה למטה. סבתא התעקשה להכין ארוחת ערב למרות שאבא שלי רטן בחוסר הסכמה. ידעתי שהוא שמח לראות את אמא שלו. הוא היה צריך את המשפחה שלו אחרי שאיבד את אמא. היא אולי לא הייתה בת הזוג שלו, אבל הוא היה איתה עשרים שנה. כשסעדנו ארוחת ערב, כמעט קפצתי מהכיסא כששמעתי את הקישור המחשבתי לוחץ לי בראש. הקישור המחשבתי לא עבד מאז שהחלטתי לעזוב את הלהקה. קול עמוק וצרוד רץ לי בראש. כמעט רעדתי כשהוא הסתחרר באוזן שלי, סביב הראש שלי, ויצא החוצה. "דווח לאימונים בבית הלהקה, 10 בבוקר. אל תאחר. אני מצפה לפגוש אותך." קולו הצרוד של גבר התגלגל בראשי. גס ושתלטני. "זה- זה היה אלפא אשר?" מצאתי את עצמי מדברת בקול רם. אבא, שון וסבתא הביטו בי במבטים מבולבלים. "מה, לולה?" אבא שלי זעף, ספגטי לא אכול תלוי מהמזלג שלו. "אמ, בחור אמר לי לדווח על אימונים מחר?" נשמעתי לא בטוחה. האם זה היה הבטא שלו? "זה היה אלפא אשר." שון הנהן, שפתיו צמודות בקו דק. אבא שלי הנהן, "הוא אוהב לעשות דברים בעצמו. הוא גורם לכולם להתאמן." זעפתי על שניהם. לא אהבתי שאילצו אותי לעשות משהו. "אל תדאגי, לולה. אם את לא טובה הוא לא יגרום לך להילחם. הוא רק אוהב לראות במה כולם מסוגלים." שון אמר לי, הזעף שלו חרוט לצמיתות על פניו. "אני יכולה להילחם מצוין." נזפתי בו. לא רציתי יותר שינהגו בי כמו איזה ילדה קטנה ועדינה. אני אולי קטנה, אבל אני יכולה להסתדר בעצמי. "מאז מתי?" סוף סוף חיוך נוצר על פניו, הביטוי האחר היחיד שראיתי על פניו היה זעף. נעצתי בו מבט, "מאז שעזבתי את הלהקה הזאת. לא ישבתי על התחת שלי במשך שנה שלמה." "אני אהיה שם מחר גם לאימונים. נראה כמה את באמת טובה אחות קטנה." הוא חייך אליי, רק הרגיז אותי עוד יותר. טיילר היה תומך גדול ב"גברים נלחמים טוב יותר מנשים", היה טוב לדעת שאחי מרגיש אותו הדבר. כריס דחף אותי לנקודת השבירה יותר פעמים ממה שיכולתי לספור, לא היה לי ספק שאוכל להתמודד עם רוב הזאבים הזכרים כאן. ביליתי את שארית אחר הצהריים עם המשפחה שלי. סבתא ניסתה להעלות את מצב הרוח שלהם, אבל הם ישבו באומללות מזה כמה זמן. עקבתי אחרי סבתא שלי החוצה ועזרתי לה ליישר את הפרחים הנבולים שצבאו על החלק החיצוני של הבית. עד שסיימנו לעקור את הפרחים המתים ולשתול חדשים, הייתי מותשת ומכוסה בעפר. "ואת קוראת לעצמך זקנה." נאנחתי עליה, לוגמת לגימות ארוכות מהלימונדה שהיא הכינה לי. היא צחקה על דברי והרימה עיניים, "שנים על שנים של עבודה בגינה שלי יקירתי. בואי נהפוך את זה לחלק מהאימונים שלך." היא צחקה, ונתתי לה מבט מפוחד. "את הולכת לעבוד אותי למוות, סבתא. וחשבתי שכריס הוא דיקטטור מרושע." רעדתי בפחד. סבתא שלי צחקקה וגירשה אותי פנימה. עד שהתמוטטתי סוף סוף על מיטתי, נפלתי מחוסרת הכרה בלי לחשוב פעמיים.