אלי יצאה מחדר השינה עם הילדים. היא החזיקה בידיה הקטנות של הילדים בכל יד. "אניה, קמת מוקדם היום. מה הסיבה?" אניה הניחה את הטלפון שלה ורצה לעבר דודתה. היא נתנה לאישה חיבוק חזק. "אלי, קיבלתי עבודה! אני אוכל לפרנס את המשפחה עכשיו!" "קיבלת עבודה?" היה הפתעה בקולה של אלי. "את לא צוחקת, נכון?" אניה הנהנה בנחישות. היא התכופפה וחיבקה את התאומים המקסימים שלה. לבן היו תווי פנים חזקים ונאים, בעוד שהבת הייתה יפה כמו בובה. הם היו באותו גיל. אבל נתנאל נולד דקה אחת מוקדם יותר מאאודורה. זה הפך את נתנאל לאח הבכור. הילדים בדיוק הגיעו לגיל שנה ועדיין לא ידעו מילים רבות. המילה היחידה שהם ידעו הייתה 'אמא'. "אני אתן להם לאכול קודם. אני צריכה ללכת למשרד החדש שלי אחרי זה," אמרה אניה לפני שהרימה את נתנאל ואאודורה וניגשה לספה. היא התיישבה והחלה להניק את ילדיה. היא הניקה את ילדיה מאז שנולדו. תרכובת מזון לתינוקות הייתה יקרה מדי. היא הרגישה רע לבזבז את הכסף של אלי. למרבה המזל, היה לה מספיק חלב לכולם. אחרי שנה של הנקה, עדיין היה לה עוד הרבה. אניה האכילה את הילדים, טרפה את ארוחת הבוקר שלה, ארזה את המשאבות והבקבוקים הריקים שלה ויצאה לעבודה. היא לא ציפתה למצוא את עצמה מול מגדל קבוצת וולטון. היא לא הבינה שסוכנות עיצוב האופנה ממוקמת בבניין הזה. היא לא הבינה שהיא עלולה להיתקל באוון שנה אחת לאחר מכן. בבניין שהוא בבעלותו ועובד בו. אבל היא הייתה זקוקה נואשות לעבודה ולכסף. הצעירה התחזקה ונכנסה למגדל קבוצת וולטון. היא תמיד יכולה להסתובב וללכת אם היא תיתקל באוון. היא כבר לא טיפחה פנטזיות כשזה הגיע אליו. הספינה הזו הפליגה לפני שנה. אניה נשמה נשימה עמוקה וצעדה לעבר הלובי. היא נכנסה למעלית ולחצה על כפתור. סוכנות עיצוב האופנה הייתה בקומה העשירית. לשם היא הייתה צריכה להגיע. מהומה פרצה בבניין לפתע. קבוצת גברים לבושים בחליפות הופיעה במסדרון הקומה הראשונה ללא כל אזהרה. הם היו בדרכם אליה. האיש שהוביל את ההסתערות היה אוון וולטון בעצמו. הגעתו עוררה אנחות חדות מכל אישה בסביבה. בנוכחות השלמות שלו, כל אישה נאלצה להיאבק כדי לשמור על עצמה על הרגליים ולא להתעלף למראהו. הוא היה התגלמות השלמות הגברית. האיש שכל אישה בנורדני השתוקקה שיהיה שלה. כל אחת מהן כמהה להשליך את עצמה עליו ולסגוד לרגליו. אניה נהגה להיות אחת מהן. אבל לא עוד. היא לעולם לא תזכה לחסדו. חוץ מזה, הוא עדיין האמין שהיא טמנה לו פח. כל מה שהיא רצתה לעשות היה להתרחק מאוון וולטון ככל האפשר. הצעירה עמדה במעלית, עיניה מושפלות ומוחה שקוע במחשבות. לפני שהדלתות יכלו להיסגר, היא ראתה זוג נעליים נכנס למעלית. ואז, היא קלטה את ניחוח הבושם של אוון. היא שאפה נשימה עמוקה. הריח המשכר מילא את ריאותיה. הרצון לברוח מהמעלית אחז בה מיד. הוא הולך לזהות אותה אם הם ייתקעו באותה מעלית והיא לא רצתה את זה בכלל. לפני שהיא יכלה להזיז את רגליה, הדלתות למעלית נסגרו. עיניו של אוון נפלו עליה. המבט בעיניו התקשה. קולו היה קר כמו החורף. "שוב את? מה את מתכננת הפעם?" היא ידעה את זה. הוא זכר אותה. אניה מצאה את עצמה מגמגמת למילים. שום דבר שהיא תגיד לא יעזור. לבסוף, היא נשכה את שפתיה, ועם פרץ פתאומי של אומץ, שחררה שטף של מילים. "שום דבר! אתה חושב על עצמך יותר מדי. אני לא מעוניינת בך בכלל." המבט על פניו של אוון החשיך מיד. היה ברור שאניה הייתה האדם הראשון שהעז לדבר אליו בצורה כזו. העובדה שלפני שנה, בעיניו, היא טמנה לו פח וסממה אותו החמירה את המצב. הצעיר אחז בפרץ פתאומי לגרום לה לשלם על חוצפתה. אניה הבינה שהיא דיברה בחריפות רבה מדי. היא נשכה את שפתיה שוב ושתקה. גבה היה נוקשה כמו קרש. היא לא העזה לזוז אפילו סנטימטר אחד. אוון הדחיק את הכעס הבוער בתוכו. הוא לא היה אדם קטנוני שנוטר טינה. הוא לא נהנה להקשות על חייהן של נשים. אבל האישה הזו הייתה האדם הראשון שהעז לסמם אותו. היא שכבה איתו גם. זה הרגיז אותו. הכעס נשאר איתו במשך שנה, וזה לא ייאמן, מכיוון שאף אחד מעולם לא גרם לו לכעוס כל כך הרבה זמן. והפעם, הוא בקושי דעך ונסוג ממוחו. למען האמת, אניה לא נראתה רע. למעשה, היא הייתה אישה יפה מאוד. אם רק היא לא הייתה מסממת אותו. אוון לא היה מתעב אותה כל כך. הוא שנא נשים שרימו אותו. זו הסיבה שהוא לא יכול היה לשאת לעורר רגשות של רצון טוב כלפי אניה. עם זאת, היה משהו מוזר בה... הוא פשוט לא מצליח להיפטר ממנה מהראש שלו. לפעמים הוא לא יכול היה שלא לחשוב עליה, על אותו לילה... זה הטריד אותו כל כך. מה הוא חשב? זו הייתה אישה שסממה אותו וישנה איתו. איך הוא עדיין יכול להימשך אליה? הוא יצא מדעתו? עכשיו, אניה הופיעה מולו שוב, בבוטות ובלי בושה. הוא היה זועם באופן טבעי.