הסיבה היחידה שבגללה שיין הזמין אותו לתה הייתה בגלל שהוא רצה את האדמה שהוולטונים היו הבעלים שלה באיסטון. זה היה שווה מיליארדי דולרים. חלקת האדמה הזו הייתה שייכת לוולטונים במשך עשרות שנים. לא היה סיכוי שאוון ייתן לשיין לקבל אותה. "מר וולטון, האם אתה הולך לקבל את ההזמנה של מר בראון?" שאל היידן בזהירות. כולם ידעו שאוון הוא אדם חסר רחמים שהשיטות שלו אכזריות ולא מרחמות. אף אחד בנורדני לא יכול היה להשתוות אליו. הוא יכול לשבור אותך בהינף אצבע. מצבי הרוח שלו היו לא עקביים ובלתי צפויים. אף אחד לא העז לעורר את זעמו. כולם פחדו ממה שהוא יעשה להם אם יעשו זאת. כעובד שלו, היידן היה צריך לדרוך על ביצים סביב אוון כל הזמן. ליבו דהר בכל פעם שהוא היה צריך לדבר עם הבוס שלו. הצעיר דאג שהוא עלול לומר משהו לא נכון ולהרגיז את אוון. בצלצול חזק, אוון הניח בכבדות את הספל הקרמי היקר והמיוחד שלו על השולחן. הוא עמד לגלות בדיוק איך שיין תכנן לגנוב ממנו את האדמה שלו. הוא נהם, "כן! כמובן!" "בטח, מר וולטון. אני אעשה את הסידורים הדרושים," אמר היידן מיד תוך שהוא רושם את זה ואז המשיך לעבור על שאר לוח הזמנים של אוון איתו. איפשהו באמצע הפגישה, התקשרה הפטריארכית הזקנה של משפחת וולטון. אוון ידע בדיוק מה הגברת הזקנה רצתה ממנו ברגע שקיבל את השיחה. בתנועת יד מהירה, הוא שלח את היידן אל מחוץ לחדר. ברגע שענה לשיחה, קולה של הגברת הזקנה נשמע מהצד השני של הקו ושאל אותו על חיי האהבה שלו. הוא ידע את זה. "אוון...מתי אתה הולך להביא הביתה חברה ולתת לסבתא שלך להסתכל עליה? יש לי רגל אחת בקבר עכשיו ואתה...אתה בקושי צעיר יותר...אתה לא יכול לתת לסבתא שלך להסתכל על הנכדה שלה לפני שהיא מתה? תן לאישה הזקנה הזדמנות לשחק עם הנכדים שלה?" קמט קל הופיע על מצחו החלק של אוון. הוא לא היה זקן, נכון? הוא היה רק בן עשרים ושמונה. זה היה זקן? הוא עדיין לא הגיע לשיא של גבר, נכון? זה לא היה אמור להיות שלושים? סבתו הייתה גברת חסרת סבלנות. "סבתא, אני אביא אחת הביתה...אם אמצא מישהי שאני אוהב." "שמעתי את זה כבר...אתה משתמש בתירוץ הזה במשך שנים. לא ראיתי אותך מביא אף אחת הביתה!" לעגה הגברת הזקנה בכעס מזויף. "אתה הולך להביא גברת הביתה עד סוף השנה הזו. אם אני לא רואה חברה כשהשנה נגמרת, אני הולכת להשיג לך אחת בעצמי." אוון נותר ללא מילים. "זה הסתדר אז," אמרה הגברת הזקנה. היא ניתקה לפני שאוון הספיק לומר משהו. אצבעותיו של הצעיר התהדקו סביב הטלפון שלו. הוא יכול היה לשמוע את צליל החיוג מצלצל באוזנו. הבעתו החשיכה. היו הרבה נשים בחוץ שהיו מוכנות לבוא איתו הביתה. אבל הוא רצה רק להביא את האישה שהוא אהב בחזרה. * בינתיים, ב-JK Couture, אניה עזבה את המשרד של ג'ייק והייתה בדרכה לשולחן שלה. המעצבת שעזרה לה להתמקם בעבודתה החדשה הייתה אישה צעירה בשנתיים ממנה. שמה היה קרול ווקר. קרול הייתה בצד השמנמן. היא לא יכלה לעזור לניצוץ הקנאה המיידי שנדלק בתוכה כשראתה כמה אניה יפה. היא בטח שרמוטה. קרול קיללה בתוכה. לקרול היה משהו לג'ייק. "טוב, השרמוטה הזו מוטב שלא תנסה לפתות את ג'ייק או שאני אקרע אותה לחתיכות," מלמלה קרול בכעס מתחת לנשימתה. ואז דחפה ערימה של טיוטות לאניה והורתה לאחרונה לתקן ולנקות את העיצובים עד מחר בבוקר. היא הסתובבה וחזרה לשולחן שלה. אניה בחנה את ערימת הניירות הגבוהה בזרועותיה. זה כמעט הגיע לראש שלה. הראייה שלה שחתה. זה היה הרבה טיוטות...לא היה סיכוי שהיא תגיע הביתה הלילה. מה עם הילדים שלה? הם צריכים את החלב שלהם! אניה יכלה להרגיש את השדיים שלה נעשים כבדים במחשבה על ילדיה. הכבדות הזכירה לה שהיא צריכה ללכת לשאוב את החלב שלה בעוד שעה. היא תחזיר את החלב הביתה ואז תחזור מיד למשרד. זו הייתה הדרך היחידה להבטיח שהילדים שלה יקבלו אוכל בזמן שהיא נשארה מאוחר במשרד באותו לילה. המחשבה על ילדיה מילאה את אניה במוטיבציה. היא נשאה את ערימת הניירות חזרה לשולחן שלה והחלה לעבוד על הטיוטות. לאחר שעברו כמה שעות, השדיים של אניה הרגישו כמו סלעים קשים וכבדים התלויים על צווארה. היא באמת הייתה צריכה לשאוב את השדיים שלה.