🌹 נקודת מבט של רוז 🌹 רעש הטלוויזיה הדהד בחלל השקט. נשענתי לאחור על הספה, מרימה את רגליי על השולחן שלפניי. מבטי התמקד בסרט שהוקרן על המסך. "אוי אלוהים!" לילי צווחת כשגבר עם אפקטים מיוחדים ומסכה מופיע על מסך הטלוויזיה. חיוכו מרושע כשהוא בוהה בנשמות הצופים. גלגלתי את עיניי ופיהקתי. החרא הזה לא מפחיד. תכננו לבלות את היום יחד, אבל מכיוון שנואל היה בדייט עם ארתור, זה היינו רק אנחנו שתיים. היא בדרך כלל כל כך עסוקה באשר שהיא בקושי מוצאת זמן לבוא. לא שאני מתלוננת, היה כל כך נחמד לראות אותה סוף סוף מאושרת. הפניתי את ראשי לבהות בה, השמיכה הוורודה הבהירה והנעימה הייתה פרושה על בטנה העגולה, וצפיתי בהשתאות כשהתינוק בעט כל כך חזק שנראה כאילו היא עומדת לקרוע את עצמה מבשרה. "לילי, אני לא חושבת שלתינוק אוהב סרטי אימה, כדאי שאשים נארוטו?" שאלתי ומתחתי את ידי כדי להניח את כף ידי על בטנה. אני מרגישה דחיפה קלה על ידי ואני שפתיי נמתחות בחיוך כשמרגישה אותה בועטת בידיים שלי. לילי צוחקת, מה שגורם לתנועה לרעוד דרך ידי. "את אומרת את זה רק בגלל שאת שונאת לראות אימה ואת מחפשת תירוץ לראות אנימה." היא מדברת אבל לא חוסכת לי מבט כשהיא נשארת מרותקת למסך שלפניה. אנחתי, היא צדקה. משכתי את ידיי והכנסתי אותן לקערה המלאה בפופקורן שהונחה בינינו. לקחתי חופן פופקורן ודחסתי אותו לפי. לעסתי את החטיף המלוח אך המתוק ואילצתי את עיניי להישאר על הטלוויזיה. היא שמה את הסרט, אבל עדיין לא ידעתי את שמו. הייתי מקרה אבוד. הסתכלתי על האיש המפחיד כביכול ונרתעתי. כישורי המשחק שלו היו מהשורה הראשונה, הייתי סרקסטית. "ברצינות לילי, אני לא חושבת שזה רעיון טוב לראות משהו מפחיד. את בשליש האחרון שלך ויש לך רק יומיים עד לתאריך הלידה שלך. מה אם זה יגרום לך ללדת?" שאלתי בדאגה. היא ממש קופצנית ואני ברצינות לא יודעת איך להתמודד עם אישה שנמצאת בלידה. היא משמיעה נחירה לפני שהיא צועקת בקול גבוה מאוד. נרתעתי והסתכלתי עליה בהלם. מעדתי מהספה ובהיתי בה בבהלה. "מה קרה, את פצועה, התינוק בסדר?" שאלתי אותה בבהלה, באה לכרוע ברך מולה. הנחתי את ידי משני צדי ירכיה וחיפשתי סימנים לאי נוחות או כאב. היא מסתכלת עליי וצוחקת לפני שמנגבת את הדמעות שדלפו על לחייה. "מצטערת רוז, אני בסדר. פשוט קצת נבהלתי מהאיש המפחיד בטלוויזיה זה הכל." היא נושפת, מניחה את ידיה על בטנה ומתחילה לשפשף אותה ברוגע. הנחיריים שלי התרחבו כשנשפתי ברוגז. קמתי ונפלתי בחזרה על הספה. ידיים שלי שלובות כשאני בוהה בטלוויזיה. זה היה אמור להיות כיף ומרגיע. התגעגעתי לבלות איתה. לא רק שהיא תמיד הייתה עייפה בגלל ההריון, אלא אני תמיד הייתי כל כך עסוקה בשיעורים מקוונים. היום היה היום היחיד שיכולנו לבלות יחד בלי לדאוג לשום דבר מלבד שתינו. אבל הנה אני, צופה בסרט מפחיד שלא כל כך מפחיד ונאלצת לפקוח עליה עין, פוחדת שהיא תלד. היא דוחפת את עצמה יותר לתוך הספה ומביאה את השמיכה עד לסנטרה. עיניה נעות בין המסך למסדרון הריק שעומעם מההחשכה של השמיים. כבר היה מאוחר והייתי בטוחה שבעוד רגע אשר יבוא לבדוק אותה. היה יפה לראות את האהבה הגולמית שחולקים השניים האלה. למחשבה, הטלפון של לילי מצלצל ומודיע לה שהיא קיבלה הודעה. היא נרתעת לפני שהיא שולפת את הטלפון מתחת לשמיכה. חיוך מאיר על פניה כשהיא קוראת את מה שהאדם שלח. שניות לאחר מכן ופניה מוכתמות בגוון אדום. אני נשענת רק כדי להציץ במי שגרם לה להסמיק ולהתרומם. עיני סרקו את הטקסט ונרתעתי כשקראתי את המילים הלא ראויות שאשר שלח. אני נשענת במהירות לאחור ומאחלת לעצמי שאוכל לשפשף את המילים שזה עתה קראתי, מחוץ לראשי. "זה אשר?" שאלתי למרות שכבר ידעתי. הסומק הבהיר מעמיק על לחייה והיא מהנהנת. "כן, הוא יבוא לאסוף אותי בעוד עשר דקות." היא אומרת בשקט לפני שהיא מניחה את הטלפון שלה לידה. אני נוחרת, יודעת היטב למה הוא בא לאסוף אותה כל כך מוקדם. "נראה שאשר לא יכול להתרחק ממך לאורך זמן." ציינתי, בוהה במסך בחוסר עניין. היא משמיעה צחוק רך ובשדה הראייה ההיקפי שלי יכולתי לראות אותה מרימה יד כדי לדחוף אחורה כמה קווצות שנפלו על פניה. שערה כבר חזר לצבעו המקורי וגדל לא מעט סנטימטרים בחודשים האחרונים. "הוא עדיין קצת מגונן ממה שקרה, הוא עדיין מאשים את עצמו שלא הגיע בזמן לעצור אותם." קולה שקט כל כך שבקושי שמעתי. לבי כאב בידיעה על מה היא מדברת. עדיין לא יכולתי להאמין כמה רעים יכולים להיות בני אדם, במיוחד כלפי בני מינם, זה היה דוחה להפליא. "הלוואי שהייתי מנסה למנוע ממך ללכת, לילי. אני לא יכולה שלא לחשוב שזה היה באשמתי חלקית. הייתה לי תחושת בטן שמשהו לא בסדר, אבל גרמתי לך ללכת ישר לסכנה." לחשתי כשהרגשתי שגרוני מתכווץ מזיכרון האירוע. זה קרה לפני שבעה חודשים אבל זה הרגיש כאילו זה היה רק לפני כמה ימים. אני זוכרת את תחושת הפחד והאימה כשקיבלתי את השיחה מאשר שמודיעה לי שלילי בבית החולים. חשבתי שאיבדתי את החברה הכי טובה שלי באותו יום וכמעט חברתי לנואל כדי לנסות לפרוץ לכלא כדי להרוג את מרגרט ושלי. אבל כש אשר אמר שהיא בסדר ורק צריכה תפרים, כל מה שיכולתי להרגיש היה הקלה כשנואל ואני מיהרנו לבית החולים שבו הם היו. "זה לא באשמתך רוז, אם כבר זה היה שלי, הייתי תמימה מדי אז. תמיד רציתי לרצות את כולם אבל עכשיו אני רק דואגת למי שאכפת לו ממני ומהחיים שאני מגדלת עכשיו בבטן שלי." היא אומרת ומניחה יד על בטנה. אני פונה אליה וצופה איך חיוך יפה מאוד נמתח על פניה, קצות עיניה מתקמטות בגלל רוחב חיוכה. היא נראתה זוהרת וקורנת, זה באמת היה מראה נעים. עמדתי להגיב לה כשדלת הכניסה לדירה נפתחת ואז נטרקת בחוזקה. הדלת רועדת על ציריה כשנואל נכנסת בסערה. אני קורעת את עיניי מלילי כשאני צופה באחי התאום רותח כשהוא הולך למסדרון. משהו לא בסדר. "מה קרה נואל?" שאלתי, עוצרת אותו. הוא נעצר, גבו מתוח כעת כשהוא מסתובב לאט. הוא בטח שם לב שאנחנו כאן והוריד את מבטו. לילי מיישרת מבט בדאגה בנואל. הוא מרים לאט את ראשו, עיניו עכשיו אדומות ונפוחות. הוא מרים את ידו כדי להבריח את הדמעות הנופלות על לחיו ושואף נשימה חדה. "אני וארתור נפרדנו." הוא מקרקר.