🌹 נקודת מבט של רוז 🌹 *שבועיים לאחר מכן* חיוך זדוני עולה על שפתיי כשאני שומעת את קולות היריות מהדהדים באוויר. אני מעודדת בקול רם כשכיוונתי בצורה מושלמת ופגעתי באחד הזומבים. פרץ מרגש שוטף אותי כשאני ממשיכה לשחק במשחק. אני משחקת כבר שעות, למרות שהייתי אמורה ללמוד למבחן שעומד להגיע בעוד כמה ימים. אני צריכה להצליח במבחן הזה, העתיד שלי תלוי בזה, אבל הנה אני, משחקת בפלייסטיישן של נואל שהצלחתי לקנות בחזרה. אם הוא יראה אותי עם זה, אני בטוח אקבל ממנו הרצאה מלאה בתלונות, אבל למרבה המזל הוא לא כאן. "פאק!" אני נוהמת כשהפסדתי. באותו רגע הבטן שלי מחליטה להשמיע נהמה, ומזכירה לי שעוד לא אכלתי. אני מקללת בשקט וזורקת את השלט לידי. הוא נופל על הכרית הרכה עם חבטה קלה. אני מביטה סביבי ועכשיו שמה לב איך החדר מתעמעם כשהשמש שוקעת מתחת לאופק. כמה זמן שיחקתי? גבותיי מתקמטות כשאני מושיטה יד להרים את הטלפון שלי מהצד. הבהירות של המסך גורמת לי למצמץ לפני שהעיניים שלי הסתגלו לבוהק. שש בערב. שיחקתי במשחק שמונה שעות רצופות. אני דוחפת את הטלפון לכיס המכנסיים הקצרים מכותנה שלי. אני קמה ומרימה את זרועותיי. קולות הפיצוח של העצמות שלי מרגישים מספקים כשאני מותחת את גפיי. אני צועדת על רצפות העץ, הולכת למפסק האור על הקיר. אני מדליקה אותו, ניגשת למקרר. הבטן שלי משמיעה נהמה נוספת ואני מתכווצת. זה היה מספיק חזק כדי לשמוע אם היית במרחק כמה מטרים ממני. ידי אוחזת בדלת המקרר ואני פותחת אותה בחוזקה. עיני סורקות את החלל החצי ריק בחיפוש אחר משהו לאכול. יש קרטון חלב, שתי ביצים ומיץ תפוזים שבקושי יכול למלא כוס. אני טרקת את דלת המקרר וצופה בה רועדת. מצב הרוח שלי מיד מתקלקל כשאני מבינה שאני אצטרך ללכת למכולת כדי למלא את המקרר. נואל יצא עם המכונית, מה שרק נתן לי את האפשרות ללכת ברגל. אצבעותיי מושכות את הגרביים עד הברך שלבשתי כשאני הולכת למקום שבו הנחתי את כפכפי האצבע שלי. כפכפי אצבע וגרביים? כן, לא שילוב טוב. אני נועלת אותם והולכת לדלת. רגליי נעצרות כשאני מבינה ששכחתי לקחת איתי קצת כסף מזומן. אני מסתובבת וצועדת למקום שבו השארנו כסף נוסף. אחרי שהשגתי אותו, אני יוצאת מהדירה, נועלת אותה בדרך. אוויר הלילה הצונן מצליף בפניי כשאני יוצאת מהבניין. השיער הבלונדיני שלי נזרק אחורה ברוח הקלה. הקפוצ'ון שלבשתי שמר עליי חם מספיק מהרוח הקרה והשבירה. חג המולד מתקרב והמזג אוויר בהחלט מראה את זה. אני מושכת את מכסה המנוע מעל ראשי, דוחפת את ידיי לכיסים הקדמיים ומשחקת עם הכסף הנייר שהיה לי באחיזה. המכולת הייתה במרחק של שמונה דקות הליכה בלבד והעסקתי את עצמי בהסתכלות על הנוף. "גרביים נחמדות גברת זקנה!" קול לועג צועק ואחריו צחוק. ראשי מסתובב אל הילד שצעק את המילים האלה ואני שולחת מבט מצמרר לעברו כשעצרתי במקומי. "מה, לא ראית גרביים של בובספוג לפני כן מטומטם? ההורים שלך סירבו לקנות לך סט, בגלל זה אתה מתנהג כמו קטן-" עצרתי את עצמי לפני שהספקתי לסיים, מזכירה לעצמי שהוא רק ילד שכנראה גנבו לו את הממתקים. עיני הופכות לחריצים כשבדקתי את פניו המוכפפות. "למה אתה כאן לבד, איפה ההורים שלך?" שאלתי, עכשיו מודאגת לגמרי. עכשיו חשוך והרחובות כבר מתרוקנים. הוא כנראה בן שמונה ויכול כנראה לדאוג לעצמו אבל הוא עדיין ילד. "לא עניינך גברת זקנה!" ובזה הוא מסתובב והולך ממני. פי נפתח בהלם כשבהיתי בדמותו הנסוגה. זה מה שאני מקבלת על גילוי חמלה. חשבתי בעצב. "אני לא זקנה!" צעקתי לעברו לפני שהוא נעלם לגמרי מעיניי. הוא מרים יד ואני יכולה להבין את האצבע האמצעית שהוא הניף. איזה חוצפן. נענעתי בראשי והמשכתי בדרכי לחנות, עכשיו הולכת כל כך מהר שאפשר לטעות בזה כריצה. כשהמכולת נגלתה לעין, סרקתי במהירות את האזור כדי לראות אם יש כלי רכב מתקרבים לפני שחציתי את הכביש. הטלפון שלי רוטט בתוך הכיס שלי ואני מוציאה אותו במהירות. אני מגלגלת את עיני כשאני רואה את המתקשרת ודוחפת את דלתות הזכוכית של החנות פתוחות. אני מחייכת לקופאית לפני שאני עונה לטלפון. "היי, את יכולה להאכיל את ברונו בשבילי?" שאל נואל בטלפון. מוזיקה רועשת התפוצצה דרך הצד שלו ותהיתי איפה הוא. אני מהדקת את הלסת כשהאחיזה שלי בטלפון מתהדקת במילים שלו. "מה דעתך שאני אאכיל את ברונו לך או יותר טוב, אקצוץ את הביצים שלך ואאכיל את זה לברונו?" ירקתי לפני שניתקתי. באשמתו המכרסם התחיל לחבב להישאר בדירה. דחפתי את הטלפון בחזרה לכיס שלי והמשכתי לסרוק את האזור כדי לראות מה אני רוצה. איפה שהוא היה, כנראה השפיע עליו לשתות כי לפי הטון שלו, הוא לא היה בדיוק פיקח. _________________ "תודה." חייכתי לקופאית כשמסרה לי את התיק האחרון. אחזתי בשני שקיות הניילון המלאות באוכל בידי והתחלתי לכיוון הדלת ופתחתי אותה. מכסה המנוע שלי נזרק אחורה כשרוח קרה וחזקה חלפה על פניי. לא טרחתי להחזיר אותו כשסגרתי את דלת הזכוכית. צעדתי על הבטון. הרחובות עכשיו ריקים לחלוטין כשאני ממשיכה ללכת. בחלק הזה של העיר, בקושי היו אזרחים מסתובבים בשעה הזאת, למרות שזה היה מוקדם. עם זאת, אני הייתי האידיוטית היחידה שהלכה בשעה הזאת. צליל אלים מנפץ את השקט המרגיע. גופי קופא והאחיזה שלי בשקיות מתהדקת. ליבי הולם בחזי, פחד גובר בבטן התחתונה שלי. הסתכלתי מאחוריי, שוקלת אם לרוץ לחנות או להמשיך בהליכה שלי. צליל חזק נוסף של זכוכית מתנפצת גורם לי להסתכל סביבי בטירוף. אני לא יודעת מה השתלט עליי לעשות דבר כזה, אבל אני מוצאת את עצמי עושה צעדים קטנים לצליל, העצבים שלי מתוחים. הצלילים התחזקו כשהתקרבתי לסמטה החשוכה. מרחוק יכולתי לזהות שתי דמויות צל, שתיהן גבריות מהצללית שלהן. צעדיי מתחילים לגמגם כשהתקרבתי אליהם, צופה באחד מניף משהו שנראה מוזר כמו מחבט בייסבול לעבר חלון, ושובר אותו למיליון חתיכות בתהליך. הצחוק הרועש שלהם צף באוויר כשהשני מרים אבן ענקית וזורק אותה לעבר החלון השני. רק עם הזוהר הרך של פנסי הרחוב שמאירו את הדרך, יכולתי לראות מה הם לבשו. שניהם לבושים בשחור ולא יבחינו בהם אם הם יישארו בחושך. אני מוצאת את עצמי הולכת לעברם, מרגישה מסוקרנת כשאני צופה בגבוה מביניהם מרים מיכל ריסוס ומתחיל לרסס את הצבע על הקיר. גבו פונה אליי כשהוא ממשיך להשחית את הבניין. הוא מסתובב כדי להביט בחור השני. הזוהר של פנס הרחוב פוגע בצד פניו ואני פולטת נשימה נדהמת. "לוק?" שאלתי, קולי לחישה רכה כשבהיתי בו. כששמע את קולי, גופו מיד התכווץ כשהוא חדל ממעשיו.