🌹 נקודת מבטה של רוז 🌹 קפאתי במקומי כשהוא הסתובב לאט. פניו נגלו עכשיו כשהוא פונה אליי ישירות. שפתיו היו חתומות באי שביעות רצון והיד שאחזה בפחית אחזה בה עכשיו באחיזת מוות. נסוגתי לאחור, מרגישה עכשיו טיפשה לחלוטין שבכלל באתי לכאן. הוא רואה את הפעולה שלי ושפתיו נמתחות לחיוך מבזה. "מה את עושה פה?" הטון שלו היה רחוק מלהיות נעים. עיניו הלוהטות סורקות את גופי לפני שהן מתמקמות על רגליי. מרגישה חשופה ועצבנית תחת מבטו, קיפלתי את זרועותיי מתחת לחזה שלי, השקיות תלויות עכשיו על החלק הקדמי שלי. הרחקתי ממנו את מבטי כדי לבהות בנזק שהוא וחברו גרמו. "אני צריכה לשאול אותך את השאלה הזאת, אתה יודע שמה שאתה עושה זה לא חוקי?" עיניי באות לבהות בו, גבותיי מורמות בתמיהה. הבחור שלידו צוחק קלות ומרים אבן, הוא צופה בי לפני שהוא משליך אותה לאחד החלונות. הוא מתנפץ, ושולח רסיסי זכוכית זעירים לעברי. אני נרתעת לאחור ועוצמת את עיניי. "מה לעזאזל!" לוק שואג. אני פוקחת את עיניי מעט כדי לראות שלוק כרך את ידו סביב צווארו של הבחור. פניו אדומות מזעם כשהוא מטיל אותו על הקיר שהוא בדיוק צייר עליו. הנער משמיע חרחור המום, עיניו מתרחבות בבהלה. "יכולת לפגוע בה!" הוא משתולל. אגרופו קפוץ בחוזקה לצדדיו, מוכן להסב נזק. "שיט, מצ-צט-ער." הנער מגמגם במילותיו. זרועותיו באות ללפף את היד סביב צווארו ודוחפות את ידו של לוק, אבל הוא לא זז. הדקתי את ידי סביב עצמי. מרגישה פתאום קרה ולא רצויה. רציתי להתערב אבל לא הצלחתי לגרום לפי לפעול. גרוני הרגיש פתאום יבש כשצפיתי בסצנה שלפניי. המבט על פניו של לוק היה נוקשה וידעתי שכל מה שהבחור יגיד אחר כך לא יעזור לו. הוא מביא את הבחור קדימה רק כדי להטיח אותו בחזרה על הקיר. ראשו של הנער נחבט בחוזקה והוא משמיע אנחה. "תפסיק את זה!" סוף סוף מצאתי את קולי. אבל נראה שהוא לא שם לב כששלוק מרים את אגרופו ומטיח אותו על פניו של הבחור. ראשו נסחף הצידה אבל לא מקבל את ההזדמנות להגיב כששלוק מכה בפניו שוב ושוב. רגלי נעו מעצמן ומצאתי את עצמי לידם. ידי נשלחות לתפוס את זרועו של לוק שהסבה כאב. שקיות המכולת שהחזקתי לפני זמן מה נמצאות עכשיו לרגלי כשניסיתי למנוע ממנו לפגוע בנער שנראה מוכן להתעלף בכל רגע נתון. לבי מאיץ כשהוא נרתע ממני אבל ממשיך להכות את הבחור. פניו זועקות רצח. גופי רעד מפחד כשצפיתי בתקיפה האכזרית שלו. הוא נראה כל כך מרוכז בפגיעה בבחור, זה היה חייתי. נשמע קול של סירנת משטרה מרחוק, מתקרב לאט. כאילו צליל הסירנה החזיר אותו למציאות, הוא משחרר את הבחור. נשימתו מתנשפת כשהוא מתרחק מהנער הפצוע. הנער מועד כדי לייצב את עצמו ואז יורק על הקרקע. "לך תזדיין." הוא מקלל. "צא מפה." לוק אומר ברוגע ומניע את ראשו הצידה. הבחור מציית ובורח, נעלם בחשיכת הלילה. אני מתכופפת, ידי מגששות עכשיו בשקיות המכולת כשאני מרימה אותן. בפעם הבאה אני צריכה להתעסק בענייניי. הסירנות מתקרבות והזיעה מתחילה לצפות את גופי. אני קפואה מפחד בידיעה שהם בדרך לכאן. בטני עושה סלטות לא נעימות והבטתי סביבי בטירוף, עיניי משוטטות לכל עבר בחיפוש אחר אמצעי מילוט. "בואי." קולו של לוק מוציא אותי מההלם החרדתי שלי. עיניי ננעלות עליו, רק כדי לראות שהוא הולך משם. הדרך שבה הוא הלך הייתה כל כך דומיננטית ורגועה שאף אחד לא היה יודע מה הוא עשה לפני כמה דקות. הבחור הזה היה צרה והייתי צריכה להתרחק ממנו. למרות שמוחי צעק לי לא ללכת, גופי הלך אחריו. היינו עכשיו באורות הרחוב ונראה שהוא לא שם לב שבכל רגע נתון תהיה ניידת משטרה שתדהר לכיווננו. הוא עוצר ליד למבורגיני וננו שחורה שחונה ליד עמוד תאורה. זה צעק כסף ותהיתי במי זה, רק כדי שפי נפתח בהלם שנייה לאחר המחשבה, כשאני רואה את לוק פותח את המכונית ונכנס. החלון אז מחליק למטה, פניו קדימה בלי להעיף בי מבט. "את לא באה, או שאת מעדיפה ללכת לכלא?" קולו מחוספס. ידו על ההגה והשנייה על ההתנעה כשהוא מתניע אותה. זה שואג לחיים ואני נסוגה קצת לאחור מהקול החזק. הוא סוף סוף פונה אליי, פניו חסרות סבלנות. "נו?" הוא לוחש. נגסתי בשפתי והנהנתי במהירות. אני צופה כשהדלת נפתחת ואני נכנסת. חגרתי את עצמי והנחתי את שקיות המכולת לרגלי. המכונית הריחה חדש ונגיעה קלה של וניל שהייתה ניגוד עצום לבעלים. סירנות המשטרה הפכו כל כך חזקות עכשיו שזה היה בלתי נסבל. אני מסובבת את ראשי כדי לבהות בלוק תוהה למה הוא מתמהמה כל כך לנסוע. שפתיו נמתחות לחיוך זחוח כשהוא סוף סוף נוסע משם. המהירות שבה הוא נסע הייתה כל כך מפחידה שנאלצתי לעצום את עיניי ולהתפלל בשקט בראשי. כאילו חש באי הנוחות שלי הוא מאט. יש חוסר במילים בינינו, כמעט חונק בחלל הקטן. לא עבר זמן רב עד שהוא הגיע לבניין הדירות שלי, עוצר בצד. אני פונה לבהות בו. "מאיפה אתה יודע איפה אני גרה?" מהטון שלי אפשר היה לשמוע את הבלבול שוחה בקולי. הוא לא מסתכל עליי כשהוא עונה בטון יבש. "הורדתי את אשר כאן כמה פעמים." הנהנתי עדיין מביטה בו. פניו היו קדימה, מתעלמות ממני בגלוי. הוא התייחס אליי כאילו אני מעצבנת אותו. עם זאת אני לא יודעת מה היה בו שעורר בי סקרנות עד לנקודה שלא יכולתי להפסיק לחשוב עליו בשבועיים האחרונים. כן הוא היה נאה, כנראה אחד הגברים האטרקטיביים ביותר שראיתי אבל האישיות שלו הייתה חרא. לא הייתי אחת שאכפת לה מבנים, התרחקתי מכל סוג של מערכת יחסים עם המין השני. אבל עכשיו כשפגשתי אותו, כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה עליו וכמה רכות נראו שפתיו כשידו נגעה בי בזמן שהחזקתי את אשלי. התגרדתי לדבר איתו יותר, משהו שלא היה אכפת לי ממנו עם מישהו אחר. "עשית את זה בעבר?" מצאתי את עצמי שואלת. סירבתי להסיר את מבטי מפניו. ראשו נשלף אליי, עיניים כחולות נעולות עם העיניים שלי ונשימתי נתקעת בגרוני. "עשיתי מה?" הוא שאל, שפתיו נמתחות לחיוך הרך ביותר לפני שהוא מצמיד אותן יחד. אור עמוד התאורה לא עשה צדק כשהוא התפשט על פניו, ויצר זוהר רך. הוא נראה כמו מלאך אבל ידעתי שהוא כל דבר מלבד. ניקיתי את גרוני כשהרגשתי אותו יבש בבת אחת. "להשחית ולהילחם." מלמלתי כמעט מפחדת לעורר ממנו כעס. הוא משמיע צחוק קל כמעט בלעג. "מה, מיס נעליים טובות הולכת לתת לי הרצאה למה אני לא צריך לעשות את הדברים הרעים האלה?" "אני רציתי-" גמגמתי במילותיי. "תחסכי את זה." הוא קוטע אותי, תווי פניו מתכהים לאחד של שנאה. "לוק-" התחננתי. משום מה רציתי להגיע אליו. לא רציתי שנריב או נשנא אחד את השני. זה לא הרגיש נכון במיוחד מכיוון שנהיה הסנדקים של אשלי. הוא קוטע אותי שוב, עיניו עכשיו קרות כקרח מקפיאות אותי במקום. מה עורר בו רגש כזה? למה הוא שונא אותי כל כך? "צאי." הוא חורק. הדרך שבה הוא דחה אותי הכעיסה אותי. "ניסיתי רק לדבר איתך כמו בן אדם נורמלי ואתה פה מתנהג כמו חתיכת חרא." ירקתי עכשיו מכוסה בזעם. הוא לוחץ על כפתור ודלת הנוסע מחליקה ונפתחת. המילים הבאות שלו פגעו בי אבל סירבתי להראות שמץ של רגש. "אנחנו לא חברים או אי פעם נהיה." הוא נובח. אחזתי בשקיות המכולת בידיי והחלקתי החוצה ממכוניתו. לא טרחתי להעיף בו מבט כשצעדתי לבניין. "זה בסדר כי אני לא רוצה להיות חברה של חתיכת אידיוט." צעקתי מעבר לכתפי כשפתחתי את דלת הבניין. טרקתי את הדלת בבום מאחוריי ושמעתי את שאגת מכוניתו לפני שהוא האיץ במורד הכביש. זו תהיה הפעם האחרונה שאנסה לדבר עם הטיפש הזה. שיזדיין הוא ויופיו.