🌹 נקודת מבט של רוז 🌹 ליבי כאב כשצפיתי באחי, שתמיד שמח ועליז, סוחב סמרטוטים בגלל אהבה אבודה. לא ידעתי כמה הוא היה רציני ומחויב לקשר. הייתי כל כך שקועה בלימודים, שרק עכשיו הבנתי שנואל התאהב, ומיד הרגשתי אשמה שלא שמתי לב קודם. הוא מנתק את מבטו מאיתנו ומסתכל על הקיר הריק בהשתאות. קמתי מהספה, החולצה הענקית שלבשתי הגיעה קצת מעל הברכיים כשצעדתי לעברו בזהירות. מעולם לא הייתי צריכה לחבק או לנחם את נואל בגלל פרידה, זו הייתה הפעם הראשונה והיה לי קשה לדעת בדיוק איך לתקן אותו. הוא שומע את צעדי הזהירים ומסתובב לפנות אלי. הוא נושך את שפתו בניסיון לא לפרוץ בבכי. ברגע שהגעתי אליו, האינסטינקטים השתלטו ומשכתי אותו לחיבוק. יכולתי לשמוע קלות את צעדיה של לילי מתקרבים ושנייה לאחר מכן להרגיש את זרועותיה עוטפות את שנינו. הבטן הענקית שלה לוחצת על הצדדים שלנו. גופו של נואל רועד מדמעות שקטות כשהוא מחבק אותנו בחזרה. ואז הוא מתרחק ומביט בפנים שלנו שכמעט לא נראות. הדירה החשיכה והיינו צריכים להדליק את האורות. הוא מושיט יד למתג שהיה במרחק של כמה סנטימטרים ממנו ומדליק את האור. "אתה רוצה לדבר על זה?" שאלה לילי בעדינות. היא סרקה אותו ועיניה החלו להתמלא. נאנחתי בשקט. "הורמוני הריון." היא מושיטה יד אלי וסטרה לי על הזרוע. השמעתי קול צורם שלא ציפיתי לזה ובהיתי בה, כשאני מרגישה את צריבת עוצמת ידה על עורי. נואל צוחק בשקט, אבל זה הספיק כדי שנחזיר את הראשים שלנו בחזרה כדי לפנות אליו, חיוכים עכשיו על פנינו כשראינו שהוא הפסיק לבכות. הוא נאנח ואז מעביר יד בשיערו. "גיליתי שהוא בגד בי היום." הוא נוהם כאילו המחשבה לא גרמה לו לבכות לפני שנייה. הסתכלתי על לילי ובלי לחשוב התחלתי לדבר. "אוקיי, תביאי את הברז, סכין, כמה שקיות אשפה, תוודאי שהן שחורות. האם אנחנו צריכים להביא את אקדח ההלם?" לילי מהנהנת תוך כדי שהיא מתנדנדת למטבח כדי להביא את מה שביקשתי זה עתה. הסתכלתי על נואל בשאלה. "אתה רוצה מזכרות או שאנחנו פשוט נפטר מהכל? אני בטוחה שהמניאק הזה צרחן." ניסחתי ויצאתי אחרי לילי, ולא נשארתי להקשיב לתשובה שהוא עמד לתת לי. "היי לילי תביאי גם כמה מכפפות האלה כשאת שם, לא רוצה ללכת לכלא." אני צועקת אחריה. היא מסתובבת קלות כדי שתוכל להרים את ידה למצחה בהצדעה מדומה. "אני-אני קפטן." "וואו וואו וואו! חבר'ה תפסיקו, אנחנו לא הולכים להרוג אותו." נואל ממהר אחרינו. הוא מסתכל סביב בטירוף כאילו חושש שמישהו שמע אותנו. הרמתי גבה מושלמת לעברו. "למה לא?" "כן למה לא?" לילי מייללת כשהיא מצליבה את ידיה. נחרתי, היא הייתה בהריון והיא חשבה על להרוג מישהו. למרות שלא יכולתי לדבר כי כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה לרצוח את ארתור המסכן. נואל נאנח ואז הולך לספה ונופל על בטנו, רגליו משתלשלות ממשענת היד כשהוא מסובב את ראשו כדי לפנות אלינו. "כי אני עדיין אוהב אותו, אני רק רוצה לשכוח מזה." הוא ממלמל. נאנחתי והנהנתי בחוסר רצון. "אוקיי בסדר אבל אנחנו יכולים לזרוק ביצים על הבית שלו או משהו? אני מתגרדת לגרום לו לסבול איכשהו על כך שהוא פגע באחי." שמעתי את קרקוש ניירות החטיפים ופניתי לגורם. צחקתי בשקט כשראיתי את לילי פותחת שקית צ'יפס ומתחילה לדחוף לפיה. נראה שהיא סיימה לחשוב על רצח. היא סוגרת את המגירה שממנה הוציאה את החטיף ומרימה כתפיים כשהיא רואה אותי בוהה. "זה לא קצת ילדותי?" קולו נשמע עכשיו מעומעם כשלחיו שקעה יותר לתוך הכרית הרכה. מישהו דופק בדלת ואני הולכת לכיוונה. שוכחת לגמרי משאלתו של נואל. פתחתי אותה בידיעה מי עומד מאחורי הדלת. פניו העייפות של אשר מברכות אותי והוא מעניק לי חיוך חם. "היי רוז, לילי מוכנה ללכת הביתה?" הנהנתי וצעדתי הצידה כדי להכניס אותו. הבחור היה גבוה ומאוד מאיים. לפעמים תהיתי איך מישהי כל כך קטנה ורכה כמו לילי סיימה עם בחור קשוח כמוהו. למרות שהוא היה רך רק בשבילה, בכך הייתי עדה בעצמי. לילי בטח שמעה את קולו כי היא מתנדנדת לכיווננו. המבט העייף על פניו של אשר נעלם ומוחלף בחום כשהוא בוהה ברכות באישה שלו. "היי מותק, מוכנה?" הוא שואל ומחייך כשהיא מהנהנת. "כן רק חכי דקה." היא אומרת עם פה מלא בצ'יפס מעוך. אני מצטמררת ושמה לב שהמראה לא דחה, אשר להיפך הוא בהה בה משועשע. הוא פוסע לעברה, גופו כל כך גבוה שהיא הייתה צריכה להטות את ראשה למעלה כדי לבהות בו. בצחוק הוא מושך אותה לחיבוק ומנשק את מצחה. "אני רואה שאת עסוקה לאכול את כל האוכל של רוז." הוא צוחק. ובכן צדקת. האינטראקציה שלהם הייתה חמודה ולא יכולתי שלא להרגיש שאני מפריעה. סגרתי את הדלת וחזרתי לסלון שבו השארתי את אחי המדוכא. הוא רואה אותי וגונח. "אל תדברי על זה שוב בבקשה." קולו עכשיו בקושי קוהרנטי כשהוא לוחץ את כל פניו בכרית. נאנחתי. האם זו הדרך שבה הוא מתמודד עם פרידות? שוב הוא מעולם לא היה עצוב בגלל מערכת יחסים אבודה. אחי באמת היה שקוע עמוק בארתור. לא יכולתי שלא להרגיש טינה כלפי ארתור על כך שהוא גרם לנואל להיות כל כך קודר. לילי חוזרת מתנדנדת כשידו של אשר כרוכה סביב מותניה. שפתיה היו עכשיו אדומות ונפוחות מעט, מה שמאפשר לי לדעת בדיוק מה הם עשו אחרי שעברתי על פניהם. "אנחנו יוצאים, את רוצה שאשאר קצת יותר נואל?" היא הפנתה את שאלתה לנואל, שפניו היו מעוכים בכרית. כששמע את דבריה, הוא מרים מעט את ראשו כדי לפנות לעברה ומאמץ חיוך. "לא, אתם תמשיכו, אני בסדר באמת." הוא התעקש. פניה המודאגות של לילי סורקות את תווי פניו לפני שהיא מהנהנת בחוסר רצון. היא מפהקת. "ובכן אני אראה אתכם בקרוב, אני כל כך עייפה." והיא אכן נראתה עייפה. אשר מושך אותה יותר לזרועותיו ומלטף את בטנה. "את רוצה שאשא אותך?" נואל צוחק ומגלגל את עיניו. "אתה רוצה לשבור את הגב שלך? לילי שוקלת טון במיוחד עם איך שהיא אוכלת לאחרונה." הוא צוחק. כששמעה את דבריו, לילי שולחת לעברו מבט זועם, אבל נואל הרוויח צחקוק משועשע מאשר. "לא, אני חושב שאני יכול להתמודד איתה, לא נכון מותק?" הוא שאל, בוהה בה. סומק קל עולה על פניה והיא יוצאת מאחיזתו. "אני אפגוש אותך במכונית, אתה יודע, כשאתה מסיים להתבדח עם נואל." היא אומרת והולכת לדלת. "להתראות רוז!" היא קוראת לפני שסוגרת את הדלת מאחוריה. אני חונקת צחוק ביציאתה. אשר עוקב אחריה, משמיע צחקוקים רכים. "לילה טוב." הוא אומר לפני שהוא יוצא גם כן. אחרי שהם עזבו, הלכתי לדלת ונעלתי אותה. אני קפוצת שיניים כששמעתי את הקולות הרמים של השחקנים בסרט שצפינו בו אבל לא סיימנו. סערתי לסלון, הרמתי את השלט והעברתי אותו לסרט אנימה. __________________ השחלתי את אצבעותיי בשערו של נואל, נחירותיו הרכות נתנו לי לדעת שהוא נרדם. איכשהו במהלך הסרט מצאתי את עצמי שוכנת על הספה כשראשו על ירכיי. עיניי העייפות מנתקות מהטלוויזיה כדי להסתכל על השעון על הקיר שמראה אחת בלילה. פלטתי פיהוק והושטתי יד לשלט, כוונתי הייתה לכבות את הטלוויזיה. אבל לפני שהצלחתי לתפוס אותו, צלצול הטלפון שלי הפנה את תשומת ליבי. גבותיי התקמטו בבלבול, ותהיתי מי יתקשר כל כך מאוחר. ידי תופסת את הטלפון הרועש שלי שהיה לידי ועניתי לו בלי להסתכל על המתקשר. נואל זז בשנתו אבל לא מתעורר. "שלום?" שאלתי, ופלטתי פיהוק שקט. שפשפתי את עיניי בגב ידי כשחיכיתי שמי שבקו ידבר. "לילי בלידה, אנחנו נוסעים עכשיו לבית החולים!" אשר נשף ונשמע מבוהל.