🌹 נקודת מבט של רוז 🌹 הבטן שלי צנחה מפחד והתרגשות. אחזתי בטלפון בידיים שלי כשירדתי בזריזות מהספה. בתהליך, נואל נופל על רצפת העץ עם חבטה קלה. הוא נאנק וזז כדי להתעורר. "מה לעזאזל!" הוא לוחש. התעלמתי ממנו והתחלתי לפסוע, האצבעות שלי ליטפו את השיער שלי בעצבנות. ידעתי שהסרט המפחיד הזה יכניס אותה ללידה. היא הייתה צריכה להקשיב לי. "איזה בית חולים?" "ג'וד." הוא עונה, אני שומעת קללה רכה שנשמעה בדיוק כמו לילי ונרתעת כשהיא פולטת צרחה. "אני הולכת להרוג אותך אשר, תראה מה עשית לי." הצעקות שלה מילאו את האוזניים שלי והלב שלי התכווץ מצער על כמה כאב היא נשמעת. "אנחנו בדרך!" מיהרתי החוצה ואז ניתקתי את הטלפון. נואל קם ובוהה בי בזעם כשהוא מנער את עצמו. הוא סורק את הפנים שלי והגבות שלו נקמטות בבלבול. "מה לא בסדר?" משכתי בקווצות השיער שלי כשנשכתי את השפה שלי בעצבנות. אני לא זאת שעומדת ללדת אבל המחשבה על בן אדם אחר שנדחף מתוך הנרתיק של מישהי קצת מפחידה אותי. "לילי בלידה." העיניים שלו מתרחבות, עיניים זהות לשלי בוהות בי בהלם ובהתרגשות. "אז למה את מחכה, בואי נלך!" הוא ממהר החוצה ומתחיל ללכת לכיוון הדלת. כשהוא לא שומע את הצעדים שלי אחריו, הוא מסתובב מבולבל. "נו?" חוסר סבלנות מחלחל מהטון שלו. הוא תופס את מפתחות הרכב מהשולחן הקטן מעץ ליד הקיר ומסובב אותם סביב האצבע שלו. "נו באמת רוז." הטון שלו חסר סבלנות, מצח מקומט על מצחו. נאנחתי. "אני מפחדת." נואל נאנק, זורק את הראש שלו אחורה בהגזמה. "מפחדת ממה לעזאזל? את לא זאת שצריכה לדחוף אבטיח ארור מהנרתיק שלך." הייתה לו נקודה. "אבל מה אם יקרה לה משהו? היא נשמעה ממש כואבת עכשיו. הו אלוהים אני שונאת מראה של דם." מלמלתי כשהלכתי הלוך ושוב. האצבע שלי צובטת את החולצה הענקית שלבשתי והבנתי כמה לא לבושה הייתי כדי ללכת לבית החולים. "רוז תרגעי לעזאזל! לא יקרה לה כלום, לילי היא כלבה קשוחה שיכולה להתמודד עם כל מה שהחיים זורקים עליה. אז היא בהחלט יכולה להתמודד עם זה." נואל מפציר ופותח את הדלת. "עכשיו אני הולך לבית החולים, תזדרזי לפני שאני משאיר את התחת שלך תקוע." הוא ממלמל והולך משאיר את הדלת פתוחה בשבילי. נאנחתי, הוא צדק. לא הייתה סיבה לפחד בשבילה, היא יכולה להתמודד עם זה. עם המחשבה הזאת הלכתי לפינת הקיר והחלקתי את כפכפי האצבע הלבנים שלי. משכתי את החולצה למטה והרגשתי לא לבושה, למרות שהיו לי מכנסי כותנה קצרים וחזייה עדיין הרגשתי חשופה. הו לעזאזל, זה לא כאילו מישהו חשוב יראה אותי. פרצתי החוצה מהדירה מבלי לשכוח לנעול את הדלת בדרכי. החולצה נצמדת לגוף שלי במהירות שלי כשאני מנסה להדביק את נואל. ידעתי שהוא רציני לגבי להשאיר אותי כאן ולא הייתי הולכת לפספס את הלידה של החברה הכי טובה שלי. קיללתי כשראיתי אותו נכנס לאוטו, ידיים על המתג מוכן להתניע אותו. מעדתי על אבן קטנה אבל לא הפסקתי לרוץ לעברו. הלב שלי פועם במהירות וידיים לחות. אם הוא היה משאיר אותי כאן, הייתי בטוח הורגת אותו אבל לא לפני שהייתי דוחפת בננה לתחת שלו. הוא שונא בננות. המנוע שאג ברגע שהידיים שלי אחזו בדלת ופתחו אותה. השלכתי את הגוף שלי על מושב הנוסע וחגרתי חגורה. "יא חרא, באמת היית עומד להשאיר אותי!" לחשתי, מכה אותו על הכתף עם הידיים שלי. הוא שאג בצחוק ונסע, הרגל שלו על דוושת הגז כשהוא נוסע לבית החולים. "את לא יכולה להאשים אותי כלבה, את זאת שלקח לה נצח." עכשיו היינו בערך שמונה דקות בנסיעה, ליד בית החולים. נואל מתחיל לקפוץ קצת בהתרגשות, הידיים שלו אוחזות בהגה כשהוא נושך את השפה שלו. "אוי אלוהים, אני הולך להיות עד ללידה. הללויה, דוקטור נואל בדרך." הוא אומר בשמחה. גלגלתי את העיניים שלי והסתכלתי החוצה מהחלון, אוהבת את הנוף כשעברנו אותו. "אתה יודע שלא ירשו לך להיות בחדר כשהיא מתחילה ללחוץ נכון?" שאלתי, עכשיו הראש על הזכוכית, בוהה בפנסי הרחוב בריתוק. "דרך להרוס את החלומות והתקווה שלי רוז." יכולתי לשמוע את הנפילה בקול שלו, לא צריכה להסתובב כדי להיות עדה לזה. צחקקתי והתיישרתי כשהוא מתחיל להאט. הוא מחפש מקום לחנות ואני מצביעה על מקום פנוי שהיה ליד הכניסה לבית החולים. המכונית נעצרה לגמרי והסתכלתי על הרכב שחנה לידנו. רכב שהכרתי בעל פה. "הם כבר כאן." ציינתי, מצביעה על המכונית של אשר. שחררתי את עצמי ובידיים מגושמות פתחתי את הדלת. הרוח הקרה הכתה בפנים שלי וצמרמורת קלה מטלטלת את הגוף שלי. הסתכלתי על הבניין ועם שיחת עידוד קטנה לעצמי התחלתי לעבר זה. שנאתי בתי חולים, הם צעקו מוות וכאב. נואל הולך לידי ויכולתי להרגיש את ההתרגשות מתגלגלת ממנו. חיוך נמתח על הפנים שלי מהמצב רוח המשתנה שלו מקודם, שמחתי שנראה שהוא שכח מהפרידה, לפחות לזמן מה. הוא פותח את הדלת ומסמן לי לעבור. ברגע שעשיתי זאת משב של חומר חיטוי ליטף את האף שלי. שנאתי את הריח, הוא היה חונק אבל המשכתי, נחושה להיות שם בשביל לילי. אני הולכת לדלפק הקבלה, סורקת את האזור לפנים המוכרות של לילי ואשר. הם לא היו כאן. נואל נשען על השולחן כמעט באמצע מעליו כשהוא מחייך לשתי האחיות שלפנינו. "לילי קולינס?" העיניים שלו נעו בין השתיים, כמעט חסר סבלנות כשהוא חיכה להן לדבר. אחת עם לחמנייה קטנה ומסודרת מגיבה בטון משועמם, מקלידה במחשב שלפניה. "מחלקת יולדות, קומה שנייה מספר חדר 102." בלי אפילו תודה נואל הלך במהירות למעלית כשאני צריכה להדביק את הצעדים הארוכים והמהירים שלו. הסתכלתי אחורה על האחיות והרגשתי אשמה שלא אמרתי תודה ופתחתי את הפה לצעוק את זה. שתיהן נראו המומות מהקול החזק מאוד שלי שהפנה אלי את תשומת הלב מכולם. התפתלתי תחת המבטים של כולם ונכנסתי למעלית שם חיכה לי אחי חסר הסבלנות. "אלף שנים רוז, אלף שנים ארורים. את יכולה להיות יותר איטית?" הוא מתלונן ולוחץ על הכפתור לקומה השנייה. גלגלתי את העיניים שלי וקיפלתי את הידיים שלי מתחת לחזה שלי. דלת המעלית מצלצלת דקה אחרי ויצאנו החוצה, שנינו עכשיו מתנדנדים בציפייה כשהעיניים שלנו סרקו מסביב בחיפוש אחר חדר 102. לא היינו צריכים לחפש הרבה זמן כי אשר יוצא מהחדר שהיה במרחק כמה מטרים מאיתנו. הפנים שלו היו מעוותות לדאגה. המסגרת הגבוהה שלו פוסעת הלוך ושוב כשהוא מעביר את הידיים שלו דרך הקווצות שלו. הוא מרים את הראש שלו כשהוא שומע אותנו מתקרבים ונרגע בבירור. "היא בסדר?" שאלתי ברגע שהגעתי אליו, הגוף שלי על קצה המתח כשחיכיתי בחרדה לתשובה שלו. התפללתי שהוא ייתן חדשות טובות. הוא מהנהן ואז נאנח. "אני שונא לראות אותה בכאב, זה פוגע בי." הוא אומר כל כך בשקט שבקושי שמעתי. הייתי מתעלפת על המילים שלו אם גם אני לא הייתי כל כך עצבנית. "היא כבר מורחבת, 10 ס"מ, הרופא נתן לה אישור להתחיל ללחוץ בקרוב. פשוט הייתי צריך קצת אוויר לפני שאני נכנס לשם, אני לא רוצה להתעלף." הוא מודה ומגרד את החלק האחורי של הראש שלו. הוא עמד לתת לנו עוד מידע כשהדלת נפתחת לאט ואחות יוצאת החוצה. היא מחייכת כשהיא רואה אותנו ומפנה את תשומת הלב שלה לאשר. "היא מוכנה ללחוץ." היא מודיעה וחוזרת לחדר. אשר שואף אוויר ומסתכל עלינו בפעם האחרונה. "אני מניח שהגיע הזמן." הקול שלו רועד. נואל טופח לו על הכתף כשאני נותנת לו אגודל למעלה. "יש לך את זה פאפס!" נואל מעודד. "תשמור עליהם!" הצהרתי לפני שהוא סגר את הדלת. הלכתי לשני הכיסאות בצד הנגדי וישבתי. התחת שלי חצי מהכיסא כשהרגליים שלי קופצות בעצבנות. נואל בא לשבת לידי ונשען לאחור, הראש שלו על הקיר. המעלית מצלצלת ונעה את העיניים שלי מהקיר כדי לראות מי יוצא. הלב שלי מזנק בגרון שלי למראה של בחור שרירי וגבוה ממהר לכיוון שלנו. העיניים הכחולות שלו התחברו לשלי ופתאום הרגשתי שהכל סביבי נעצר.