השמש בקושי זרחה ואליהו היה בדרכו למגרש האימונים. גם אם רק אתמול חזר, זה לא אומר שהוא יתחמק מחובותיו. כשהוא תפס בקבוק מים מהמקרר הוא ראה את אינדיגו עומדת שם, במכנסי טרנינג וגופייה, מפהקת. "טוב לראות שאת לא מתחמקת." הוא אמר וזרק לה את בקבוק המים ותפס עוד אחד. "אתה יודע שאמא ואבא לא יתנו לי להתחמק." היא אמרה, ותפסה אותו לפני שנמתחה. אליהו הסתכל עליה משועשע, למרות שהיא הייתה ערה, היא בבירור לא הייתה לגמרי שם. "ואיפה רד?" הוא שאל, הלילה הקודם מהבהב במוחו. השאלה שלו כאילו העירה אותה כשהיא גררה את רגליה והימנע ממבטו. "היא לא ממש מתאמנת איתנו... אבא נתן לה רשות להתאמן לבד." היא מלמלה. אליהו קימט את מצחו. "אנחנו להקה, אנחנו מתאמנים יחד. מה היא חושבת-" הוא עמד לעבור על פני אינדיגו וחשב שהוא לא ציפה לזה מסקרלט. היא תמיד אהבה להתאמן והייתה אחת הלוחמות הטובות ביותר בלהקה, טוב, היא הייתה כשהוא ראה אותה לאחרונה לפני שנתיים. אינדיגו תפסה את זרועו. "אל אליהו... הפעם אני חושבת שסקרלט עשתה את הדבר הנכון." היא אמרה והסתכלה עליו. הוא ראה את הכאב בעיניה. "מה זה..." הוא שאל, קולו כמעט נהמה. הנערה נרתעה ואליהו נשם נשימה עמוקה וניסה להירגע. "אני-זה לא המקום שלי להגיד... אבל כששאר ראו את צורת הזאב שלה... היא התמודדה עם הרבה בריונות, במיוחד מבני גילנו. ואז יום אחד הדברים יצאו משליטה..." היא לחשה, קולה בקושי נשמע. אליהו הקשיב, כעס עולה בתוכו. "מה הם עשו?" הוא שאל, ההילה של האלפא שלו לוחצת עליה כמו שמיכה. אינדיגו חזרה לאחור כשפחד ממלא אותה, למרות שהיא ידעה שהוא לעולם לא יפגע בה, צד הזאב שלה עדיין הכיר אלפא ופחד התיישב. "זה לא המקום שלי להגיד... אפילו לא הייתי שם... אבל שמעתי... אם אתה רוצה לדעת תצטרך לשאול את סקרלט. אפילו אמא ואבא לא יודעים." היא אמרה. אליהו הנהן בקצרה. "בסדר, אני אעשה את זה. את תצאי, אני לא מצטרף היום. סקרלט למעלה או בחוץ?" הוא שאל. "היא הלכה." ענתה אינדיגו, בתקווה שהיא לא תסתבך עם סקרלט. "בבקשה אל תזכירי אותי." "אני לא אזכיר." אמר אליהו כשפנה לדלת, הוא היה צריך למצוא אותה. -------------------------- אחרי חמש עשרה דקות טובות של ניסיון להריח את הריח שלה, הוא סוף סוף מצא אותה ממש מחוץ לגבולות הלהקה ליד הנהר. היא השתמשה בעץ הקרוב ביותר כשק חבטות, רסיסי עץ נשברים עם כל אגרוף, כתם הדם על העץ הראה לו שהיא לא הקלה. ידיה היו חבושות אבל הוא יכול היה לראות שהן קרועות בפרקי האצבעות. היא נראתה לוהטת כתמיד, זיעה מטפטפת על בטנה החשופה, שיערה הקצוץ קשור בגולגול מבולגן על גבי ראשה כשהרבה קווצות רופפות מסגירות את פניה. "האם זה חכם להתאמן מחוץ לגבולות הלהקה?" הוא אמר, וגרם לה לעצור. היא הסתובבה וניגבה את מצחה, לבושה במכנסי יוגה שחורים וחזיית ספורט כחולה שמיים בדוגמה שהיא נדחסה לתוכה, והציגה הרבה מחשוף. 'לעזאזל!' הוא חשב. ממה אלה עשויים? כל כך הרבה נשים נעלמות בחזיות ספורט והנה היא מציגה את התאומים הטעימים שלה עם מחשוף שכל בחורה הייתה הורגת בשבילו... היא דיברה, והחזירה את ראשו להווה. "אתה לא אמור להיות במגרש האימונים של הלהקה?" היא אמרה בדיוק כשאירועי הלילה הקודם חזרו. היא הסמיקה, שמחה שפניה כבר סמוקות. אליהו לא החמיץ את הגוון הפתאומי שהחשיך את פניה. "רציתי לדעת למה הזאבה החזקה ביותר בלהקה נעדרת?" הוא שאל ושלב ידיים. ככל שהוא רצה להקניט אותה, הוא לא בטח בעצמו. הלילה הקודם היה גילוי עיניים ברור בדיוק מה הוא חשב עליה וכאן בחוץ, מבודדת... היא מטפטפת זיעה... לא הולך לעזור לו בעניין הזה. "אני מעדיפה להתאמן לבד." היא אמרה והפנתה את גבה אליו. כשהיא התכופפה להרים תחבושת טרייה לעטוף על ידיה, מבטו נפל על התחת שלה. 'פאק.' הוא חשב והסיט את מבטו. "פקודות אלפא רד, אנחנו להקה אנחנו מתאמנים יחד." הוא אמר. היא קימטה את מצחה. "אתה עדיין לא אלפא... אבא נתן לי רשות." היא אמרה בשקט. הוא סגר את הפער ביניהם, תפס אותה במרפק וסובב אותה. הוא הצמיד אותה לעץ כשהוא בוהה בעיניה, עיניו הכחולות צלולות הים כהות עכשיו לכחול קובלט. היא ידעה שהזאב שלו צף על פני השטח מה שאומר שהיא הכעיסה אותו. "אני עדיין אלפא וכשאני נותן פקודה את מצייתת לה!" הוא נהם. הריח המשכר שלה מילא את חושיו והדחף לקבור את אפו בצווארה כמעט השתלט עליו. "יש לי את הסיבות שלי אליהו, עכשיו עזוב!" היא סנפה לא מפחדת. "אני שונאת איך שאתם הזכרים כל כך אגואיסטיים וחושבים שאנחנו צריכות לציית לכל מה שאתם אומרים!" עיניה שלה הבריקו בכסף, שני הזאבים בהו זה בזה, זה זעזע את אליהו שהיא עדיין יכולה להחזיק מעמד מולו. גם כשנסע לאימונים הוא נתקל באלפות רבות, והוא היה אחד החזקים ביותר. לראות זאבה מחזיקה מעמד הייתה מסקרנת ועוד יותר מכך כל כך הרבה זמן. אפילו בת הזוג של אלפא לא החזיקה בכוח רב כל כך על אלפא. "אני רוצה לדעת את הסיבות שלך." הוא אמר והנמיך את פניו כך שהוא בוהה בעיניה. כשהוא תפס את פרקי ידיה הוא הצמיד אותן לעץ ליד ראשה, המהלך רק גרם לליבה לפעום ולבטנה להתפרץ בפרפרים. שניהם נשמו בכבדות, חזותיהם לחוצות זו לזו. היא לחצה את ירכיה יחד וצריכה שהוא יזוז לפני שהיא תתגרה. החום של גופות האחרים רק גרם לפעימות הלב של שניהם להאיץ. "בסדר! עזוב אותי ואני אספר לך!" היא אמרה נאבקת באחיזתו. אליהו מצמץ וחזר לאחור, הוא הוסח על ידה... שוב... "אני מחכה." הוא אמר ושלב את זרועותיו השריריות. "בתנאי אחד, אתה לא תעשה ולא תגיד כלום." היא אמרה. הוא הסתובב ובהה בה. "אל תדחפי אותי רד." הוא הזהיר. "אתה רוצה לדעת או לא?" "בסדר." הוא סנף, טרק את ידו בעץ ופיצל חלק טוב ממנו. "אחרי שהפכתי, וכמה מהבחורים ראו שצורת הזאב שלי גדולה משלהם, הם התחילו להקניט אותי. זה היה בסדר, אני יכולה לסבול הרבה בריונות..." היא אמרה והלכה למקום נקי מרסיסי עץ ונעמדה על רגליה משחקת עם קצת דשא. "הם יצאו קצת משליטה, התחילו לזרוק דקירות פיזיות שאולי נולדתי זכר ומכאן שהזאב שלי ענק. אפילו זה רק הכעיס אותי בגלל שהם היו ממזרים הומופובים ארורים. הלהקה שלנו מגוונת וכל חבר שווה, זה תמיד היה הכלל... סיפרתי לאבא על זה בהתחשב בכך שזה יכול להיות פוגע באחרים, והדברים השתפרו... לזמן מה. עד שהייתה מסיבה. לחלקם היה שתוי הרבה יותר ממה שהם היו צריכים... חלקנו החליטו לצאת לריצה. סירבתי בהתחלה עד שהם אמרו שאני מפחדת מדי שאפסיד, אז הלכתי..." אליהו הקשיב. הוא לא אהב לאן זה הולך... בכלל לא. השתנינו וברחנו ליער, הרחק מהמסיבה... התפצלנו לשתי קבוצות... לא הבנתי שאני הנקבה היחידה עם שישה מהמניאקים הכי גדולים. הם תכננו את זה מההתחלה. הם הצמידו את הזאב שלי אמרו שהם רוצים לראות מה איברי המין שלי בצורת זאב. האם הייתי נקבה או זכר..." סקרלט עצרה, שונאת את תחושת חוסר האונים שהשתלטה עליה. שונאת כמה חלשה ומפוחדת היא הרגישה באותו לילה. לסתותיו של אליהו היו מכווצות בזעם, זעם זורם דרכו. הוא חש גועל מהעובדה שיש לו חברי להקה כל כך נתעבים. המחשבה עצמה שהיא מתייחסת ככה עוררה משהו מסוכן פי עשרת מונים בתוכו. "הם הסתכלו, צחקו ובאמצעות קשר המחשבות הם התבדחו שהם צריכים לבדוק אם אני באמת מרגישה כמו שאישה צריכה, הצלחתי להדוף אותם... הלוואי שהייתי עושה את זה קודם אבל זה היה שישה נגד אחד... הנה לך, אז אני מעדיפה להימנע מהם." היא סיימה, נעמדה כאילו לא סיפרה לו זה עתה מידע כל כך מזעזע. מנסה לא לתת לעצב לשטוף אותה היא לא בכתה, והיא לעולם לא תיתן לאף אחד את הסיפוק הזה לראות אותה בוכה. "שמות." נהמתו המחוספסת של אליהו באה. עיניה התרחבו והבינו שהוא מקרין כעס כמו שתנור עשה חום. "הסכמת בלי שמות-" "זה לא משהו שאני יכול לתת לו לחלוף!" הוא צעק, ניביו התארכו, ולבה של סקרלט פסח פעימה כשראתה אותו מתרגש כל כך בגללה. היא ניגשה אליו, חובקת באומץ את פניו. "אליהו תירגע, זה קרה לפני חודשיים... אני בסדר ואני בסדר להתאמן לבד, אל תילחץ מזה." היא אמרה ומרגישה את הזיפים על לסתו מגרדים את קצות אצבעותיה. אלוהים, הוא היה כל כך יפה תואר... הוא הסתכל עליה, עיניו הכחולות הקובלט הכהות מהבהבות לכחול צלול. הוא הניח את ידיו על ירכיה, ולא החמיץ כמה טוב היא הרגישה בידיו. היא הייתה הכמות הנכונה של עובי ובשר, חזהו התנשף כשהוא בוהה בה. שפתיה הרכות והורודות ריקות מהאדום הרגיל שלהן נראות כל כך מעוררות תיאבון... "שמות רד. עכשיו. או באלת הירח אני אנשק אותך." הוא נהם והסתכל לתוך עיניה הירוקות הרכות הגדולות שלה שנראו כאילו הן מרגיעות אותו למרות כמה ארור הוא הרגיש. הלם היה ברור בעיניה שעכשיו גדולות עוד יותר. היא עוויתה את פיה. "אז אתה הולך לצטרך לנשק אותי, כי אני לא מספרת." היא ענתה בעקשנות. בוהה בו היא הסירה את ידיה מפניו וניסתה להדוף אותו. הוא לא זז, עיניו מחשיכות כשהוא נשען קרוב יותר. "ביקשת את זה רד." הוא אמר בצרידות ולפני שהיא אפילו יכלה להבין מה קורה, שפתיו התרסקו על שלה... ------ *הערת מחבר: תודה שקראתם, אם נהניתם בבקשה תכתבו לי תגובה, תעקבו אחריי באינסטגרם ב-author.muse*