מורגן חלפו שלושה חודשים מאז יום הולדתי השישה עשר, ואני לא בטוחה אם אני צריכה לצעוק או לבכות. בכל בוקר, אני מתעוררת בקומה ריקה של אלפא. כל המשפחה שלי כבר יצאה מהדלת עד שאני מתעוררת, ולא משנה מה אני מנסה, הם או מתעלמים ממני או אומרים לי שהם עסוקים מדי. כמה שאני זוכרת את עצמי, תמיד הייתי עם אחד האחים שלי כשאני לא בבית הספר, עוזרת בכל דרך שיכולתי ולומדת הרבה במהלך השנים. במהלך השנה הראשונה שלי בבית הספר, למדתי מהר שבנות רק רצו להיות חברות שלי בתקווה לפגוש אחד מהאחים שלי. הן לא היו מוצאות תירוץ לעזוב אם אף אחד לא היה בסביבה. חלק מהאנשים לא רצו להיות חברים שלי בגלל מי שהייתי, אלא בגלל מי שהכרתי. בגלל חוסר חברים אמיתיים, הייתי עוזרת לאחים שלי ככל יכולתי—ממיינת ניירות או מביאה קפה כגורה צעירה, וכשהתבגרתי, הייתי עוזרת להם בדברים חשובים יותר. אבא נתן לי לשבת בשולחן קטן משלי במשרד שלו כל עוד הייתי שקטה. הייתי פשוט יושבת שם קוראת, כותבת או מציירת. אמא תמיד אמרה שעל ידי צפייה באבא שלי ובאחים שלי עובדים, אני אבין את סוג העבודה שבן הזוג שלי יצטרך לעשות על בסיס יומי. היא אמרה שזה משהו שרוב הלוּנות כבר לא מבינות—הן עסוקות מדי במסיבות ובארוחות הערב שלהן. בזכות העובדה שאני מבלה כל כך הרבה זמן במשרד של אבא או במשרדים של האחים שלי, אני מכירה כל פינה ופינה בבית הלהקה שלנו. אני מכירה כל עמדה של הלוחמים שלנו שלא נמצאים בסיור ואני מכירה כל מסלול שהסיורים שלנו עוברים. הם אף פעם לא עוברים באותו מסלול פעמיים ברציפות, והלוחמים הנסתרים שלנו משמשים כאבטחה נוספת. אני יודעת עם אילו להקות יש לנו ברית, אילו ידידותיות, ואילו אנחנו צריכים להימנע מהן. אני גם יודעת מי הזאבים והליקאנים בהנהגה של כל להקה ומי עתיד לתפוס את מקומם בעתיד. אני יודעת יותר על הלהקה שלנו מכל האחים שלי ביחד. לפעמים, הייתי שומעת את אבא מדבר על אלפות אחרים שמפנקים את הגורים שלהם, נותנים להם כל מה שהם מבקשים. אבא לא היה כזה—הוא גרם לנו להרוויח את ה"תוספות" שלנו, כפי שהוא קרא להן, שבדרך כלל היו דברים שלא באמת היינו צריכים. הרווחתי אותן על ידי בילוי זמן במטבח, עוזרת בהכנת ארוחות לאורך כל היום. אני אוהבת להיות מסוגלת לבשל או לאפות. בהתחלה, הייתי מודדת את המרכיבים עבור האומגות. כשהתבגרתי, עזרתי לחתוך פירות וירקות. במהלך השנים האחרונות, עזרתי בבישול ובאפייה עבור חברי הלהקה שלנו, ואמא ממש גאה במה שהשגתי עד כה. בגלל שביליתי כל כך הרבה זמן עם אבא והאחים שלי, אמא החליטה שיהיה לנו יום אם-בת פעם בשבוע. זה יכול להיות יום בספא, מסע קניות, או סתם לשבת בגינה ולדבר על אירועים משמעותיים בעתיד שלי. הייתי מעדיפה לבלות את הימים שלי במגרשי האימונים עם האחים שלי והלוחמים מאשר עם אמא ושאר הלוּנות מדברות על מה שלא יהיה שהן מדברות עליו. כפי שכבר ציינתי, אני לא בחורה בובה, וזו הייתה הדרך שלה להתחבר אלי. אני חושבת שהיא בסתר רשמה הכל שאמרתי לה כדי שהיא תדע איך לארגן כל אירוע לטעמי. ממש נהניתי מהימים שלי עם אמא—כל עוד זה היה רק אנחנו שתינו. אם נקבות אחרות הצטרפו אלינו, השיחה תמיד הייתה מסתיימת כדיון על מסיבות ומה מותר ומה אסור בהן. אבל לא היה לנו יום אם-בת בשלושת החודשים האחרונים. אחרי כשבועיים, ניסיתי להעלות את זה איתה במהלך ארוחת הצהריים, אבל היא סילקה אותי, ואמרה שהיא עסוקה מדי. היא תמיד נמצאת איפשהו עם נקבות הבטא והגאמה שלנו. היא אפילו מפסיקה לדבר כשאני נכנסת לחדר. ניסיתי לדבר עם האחים שלי ואבא במהלך השבועיים הראשונים האלה, אבל קיבלתי את אותה תגובה מהם. אבא בקושי אומר לי מילה—אפילו "בוקר טוב" או "שלום" פשוט נראה יותר מדי. כל מה שאני מקבלת מהאחים שלי זה "לא עכשיו", "אני עסוק", "אין לי זמן", והערות אחרות כאלה. אפילו האימונים שלי פסקו מאז שהגאמה שלנו אף פעם לא מופיע יותר. ארוחת בוקר, צהריים וערב מבלים בשקט, למרות שאני יודעת שהם מדברים אחד עם השני דרך הקישור המחשבתי. אני לא יכולה להשתמש בו מכיוון שאבא עדיין לא חנך אותי ללהקה ובכל פעם שאני מנסה להעלות את זה, הוא קוטע אותי. כל גור מקבל חניכה ללהקה ביום הולדתו השישה עשר, אבל משום מה, אבא שכח לקיים את הטקס אחרי מסיבת יום ההולדת השישה עשר שלי. אחרי חודש, הפסקתי ללכת לחדר האוכל לארוחות, אבל אני בספק אם מישהו שם לב. לפני כחודש, הסתובבתי בשטח, פשוט מהרהרת מה לעשות עם החיים שלי, כשמצאתי קוטג' קטן ליד הגבול הצפוני שלנו. אם אני לא במגרשי האימונים, אני בקוטג', מנסה למצוא מטרה חדשה בחיים—ואני חושבת שראיתי אותה. אני ארשם לצבא המלך, אבל אני לא בטוחה עדיין איזה סוג של תפקיד אני רוצה לקבל. במהלך החודש האחרון, העברתי לא מעט דברים לקוטג', ואני מבלה את הימים שלי שם עושה מבחנים. אני מקווה שהמבחנים האלה יעזרו לי לקבוע במה אני טובה ואילו תפקידים בצבא המלך מתאימים לי ביותר. היום, אני אלך לארכיון שלנו לפני שאני אלך למקלט שלי. אני אוציא את התיק שלי מהארכיון ואעדכן אותו בעצמי. אני בספק אם מישהו הסתכל עליו בשלושת החודשים האחרונים, או שמישהו היה שם לב שלא חונכתי ללהקה. כמו בכל בוקר, אני מכינה לעצמי ארוחת בוקר. ברגע שאני מסיימת, אני מוחקת כל זכר לכך שהייתי שם. אני מכניסה כמה פריטים מהמזווה לתרמיל שלי לפני שאני יוצאת מהדלת. כשאני יורדת במדרגות, אני שמה לב שאפילו חברי הלהקה עסוקים מדי כדי לברך אותי. אף אחד לא עוצר אותי כשאני נכנסת לארכיון. לוקח לי רק כמה דקות למצוא את התיק שלי. כפי שציפיתי, הערך האחרון הוא מיום הולדתי השישה עשר, שנכתב על ידי אבא. זה פשוט מציין שמלאו לי שש עשרה באותו יום. אני מחליקה את התיק לתוך התרמיל שלי ויוצאת דרך הדלת האחורית לכיוון הקוטג' שלי. אני לא נתקלת באף אחד בדרך, ולפני שבוע, זה היה גורם לי עצב—אבל לא יותר. אני הולכת לחיות את החיים שלי כמו שאני רוצה ולהפסיק לקוות שהמשפחה שלי סוף סוף תשים לב אלי. הימים האלה מאחוריי. בכיתי מספיק דמעות וסבלתי מספיק לילות ללא שינה. אני אתמקד בעתיד שלי—עתיד רחוק מהלהקה הזו ומהמשפחה שלי.