פרק 3 ספייר התעוררה בתחושה שהיא עדיין חולמת. המיטה הייתה כל כך חמה ורכה, והיה ניחוח מתמשך שהוציא אותה מדעתה כששפשפה את פניה על הכרית. מעולם לא הייתה לה מיטה כל כך נוחה. היא התעוררה בבהלה, לא ידעה איפה היא עד שארטמיס הודיעה לה בעצלתיים שהן בילו את הלילה במיטה של בן הזוג שלהן. היא קמה במהירות מהמיטה והביטה סביב לחדר. הוא היה ענק, ולא היו בו הרבה קישוטים. בצד אחד, הייתה ספה עם טלוויזיה גדולה ממש. הצבעים היו בעיקר כחול ואפור. אפשר היה לדעת שזה שייך לגבר. כשפנתה להסתכל על שאר החדר, ראתה אותו ישן על דרגש. הוא לא נראה מאוד נוח. הוא היה תלוי ממנו בחצי. היא התקדמה בשקט לעברו. השמיכה הייתה למטה סביב הירכיים שלו כשהוא נחר בעדינות. היא בחנה אותו. אף אחד לא צריך להיראות כל כך טוב, כתפיו הרחבות ושערו הכהה כיסו את חזהו השרירי. היא עקבה אחר השיער הזה למקום שבו הוא נעלם מתחת לשמיכה. ארטמיס התנשפה כל כך חזק שספייר התחילה לנשום חזק יותר מדי. הריח שלו היה כל כך חזק ממש כאן שהיא לא יכלה לשלוט בידיים שלה. היא הצליחה לעצור את עצמה לפני שכמעט נגעה בו. היא הסתובבה ומצאה דלת נוספת. כשפתחה אותה, מצאה, לשמחתה, חדר אמבטיה. היא הייתה צריכה להשתין כל כך חזק שכדורי העין שלה צפו. היא תהתה איך שאר המקום נראה. כשנכנסה לחדר האמבטיה, דאנקן פקח את עיניו. הוא העמיד פנים שהוא ישן כדי לראות מה היא תעשה. הוא עדיין יכול היה להריח את העוררות שלה באוויר. העביר את ידו בשיער בתסכול, קישר מחשבות עם הזאב שלו: "אפולו, זה יהיה הדבר הכי קשה שעשינו אי פעם." אפולו הסכים בחוסר רצון וחזר לישון. הוא קם, לבש בגדים יומיומיים, וחיכה שהיא תסיים בחדר האמבטיה. הוא הרים את הנעליים שלה, אבל היו בהן חורים בתחתית, אז היא שמה חתיכת סרט הדבקה עליהן. הוא הוציא את המעטפה עם הכסף שלה מהכספת והניח אותה על שולחן הצד. הוא לא רצה שהיא תחשוב שהיא לא יכולה לשמור אותו. הוא ניגש למגירה שבה שם את הבגדים שלה בלילה הקודם, ולא היה בהם שום דבר מיוחד. היא לא תהיה מרוצה, אבל לא הייתה שום דרך שלונה תלבש את הבגדים האלה שוב. הוא קם והלך לשבת על הדרגש שלו בדיוק כשסיימה לצאת מחדר האמבטיה. הם הסתכלו זה על זה זמן מה; ספייר הסמיקה ולבסוף הסיטה את מבטה. היא התיישבה על המיטה, מובסת. דאנקן ראה את זה ונרתע כשהלך והתיישב על המיטה לידה. "הזמנתי ארוחת בוקר לשנינו לאכול כאן. אני מקווה שנוכל לדבר על הכל." היא הייתה אסירת תודה על כך; היא עדיין לא הרגישה בנוח לפגוש חברי להקה חדשים. בדיוק אז נשמעה דפיקה בדלת. דאנקן פתח אותה, ושתי בנות נכנסו בצחקוקים כשהניחו שני מגשים עמוסים באוכל ושתייה. הן עזבו מהר ככל שהגיעו, מה ששימח את ספייר. היא לא הייתה צריכה שאף אחד יסתכל עליה. היא שנאה להיות באור הזרקורים; זה גרם לה להרגיש פגיעה. היא התיישבה ליד השולחן, והסתכלה על כל האוכל; זה הריח כמו גן עדן. "זה הכל בשבילי?" הוא הנהן, לא ידע איך להגיב לזה. היא לא בזבזה זמן; תפסה את המזלג שלה, והחלה לאכול את האוכל בתאווה. דאנקן צפה בה אוכלת. לפחות היה לה תיאבון. זה גרם לו לתהות עד כמה דברים היו רעים בשבילה באותו בית. היא תקבל את כל האוכל והחטיפים שהוא יוכל לתת לה. "אז, זאבה קטנה, ספרי לי על הבובה המוזרה הזו; מה הסיפור שלה?" "קוראים לו מקס. הכנתי אותו כשהייתי בת שש. לא הרשו לי צעצועים משלי. אחותי, לעומת זאת, הייתה עושה התקפי זעם עצומים והורסת את חיות הפרווה שלה. אז יום אחד, התחלתי לאסוף חלקים מהאשפה והכנתי את מקס." "היית עושה משהו עם המשפחה שלך?" "לא, הייתי צריכה להישאר מחוץ לטווח הראייה; אפילו לא הרשו לי להשתמש בדלת הכניסה." דאנקן התעצבן יותר ויותר ככל שהשיחה הזו התקדמה, ונשם נשימה עמוקה כדי להרגיע את עצמו ואת הזאב שלו. "מה עם אוכל? אם לא הרשו לך להיות בסביבתם, איך אכלת?" "כשהייתי קטנה, חיכיתי שכולם ילכו לישון, ואז הייתי מתגנבת למטה וגונבת קצת אוכל. אם הם שמו לב שדברים חסרים, הם אף פעם לא אמרו, אם כי נענשתי קשות כשנתפסתי באחת הריצות שלי מחוץ לחדר שלי." אוקיי, הוא היה צריך להפסיק לשאול את השאלות האלה, או שהוא יתחיל לחבוט בקירות. "אני יודע שדפקתי לך את התוכניות לצאת משם וללכת לקולג'. עם זאת, תני לי לומר את זה קודם: את יכולה ללכת לכל קולג' שתרצי וללמוד מה שאת אוהבת." היא קמה ותפסה את המעטפה עם הכסף שלה בפנים, והיא מסרה אותה לו. "הנה, קח את זה כדי לעזור לשלם על הדברים שלי. זה לא הרבה, באמת, אבל זה משהו. אני יכולה גם לעבוד בניקיון או בבישול כדי להרוויח את השאר." "את לא הולכת לדאוג לגבי כסף לעולם יותר; הכסף הזה הוא שלך לבזבז על כל דבר שתופס את הפנטזיה שלך. אני לא רוצה את זה, ואת לא תנסי לתת אותו לי או למישהו בלהקה הזו." "אם את עושה ניקיון או בישול כלשהו, זה בגלל שאת רוצה, לא בגלל שאת מרגישה שאת צריכה לשלם על היותך כאן. אני הולך לפנק אותך עד הסוף גם אם את לא אוהבת את זה." "הזאבה הקטנה שלי, את בת הזוג שלי ואף אחד לא יפגע בך לעולם יותר, לא יחסר לך כלום." היא פשוט בהתה בו עם פה פעור בהלם. "אתה לא יכול להיות בן הזוג שלי. לתבוע בן זוג זה דבר רע בלהקה שלנו, טוב, לא בכל פעם, אבל בדרך כלל יותר מכך." "למה את מתכוונת ב'לתבוע בן זוג זה דבר רע'?" "טוב, אני שומעת רק רכילות פה ושם, אבל שתי הבנות האחרונות שמצאו את בני הזוג שלהן נדחו ונעלמו למחרת." "כולם אמרו שזה בגלל הכאב של הדחייה שהן יחזרו בעוד זמן מה, אבל הן מעולם לא חזרו, ורק בסוף השבוע האחרון זה קרה שוב לשתי בנות נוספות." "שמעתי גם שמועות שבני הזוג שלהן מכרו אותן." דאנקן ישב שם בשקט, המום. מה לעזאזל קורה בלהקה הזו? האם כולם יכולים להיות חלאות? האם הזכרים דוחים את בני הזוג שלהם כדי להרוויח כסף? "ספייר, אני רוצה שתדעי שזה לא התנהגות נורמלית לבני זוג. בן זוג הוא החצי השני שלך, שיש להוקיר ולאהוב לנצח. זו מתנה מאלת הירח." "דבר אחד נוסף, אני רוצה שתבחרי שם אחר מלבד ספייר; אני לא אתן שהעלבון הזה יוטח בפנייך בכל פעם שמישהו מזכיר את שמך." "אני לא יודעת איזה שם לבחור, אם להיות כנה." "זה יגיע אלייך, אל תדאגי. יש לך הרבה זמן. אחותי מארני תהיה כאן בקרוב. יש לה בגדים חדשים בשבילך וכל מיני דברים, אני בטוח. היא אוהבת לעשות קניות." "אולי שתיכן תוכלו להמציא שם. רק להיום ומחר, גם, אני רוצה שתירגעי ותפנקי את עצמך. כשמארני תגיע לכאן, תעשי כל מה שהבנות עושות כשהן ביחד." "אממ, דאנקן. לא היו לי חברים. החברה היחידה שלי היא הזאבה שלי ארטמיס." בזכרת הזאבה שלה, אפולו התעורר והתחיל לומר לדאנקן אילו שאלות לשאול אותן. "איך הזאבה שלך נראית? את יכולה להשתנות?" "אתה רוצה שאראה לך?" דאנקן רק הנהן בראשו, העובדה שהיא תראה לו את זה אומרת שלפחות יש לה קצת אמון בו. "אוקיי, אבל תסתובב. מעולם לא הייתי עירומה בפני אף אחד לפני כן." דאנקן הסתובב. אחרי זמן מה, הוא שמע נביחה קטנה מאחוריו. הוא הסתובב לראות את הזאבה הכי יפה שהוא ראה אי פעם. היא הייתה לבנה כשלג עם קצוות שחורים קטנים על כפות הרגליים שלה. היו לה עיניים כהות יותר מספייר. אפולו רקד בהתרגשות בראשו. ארטמיס רק ישבה והסתכלה עליו כאילו היא בודקת אותו. דאנקן התפשט במהירות והפך לאפולו. הוא היה זאב זהוב עם עיניים ענבריות זוהרות. אפולו יורד לתנוחת שכיבה כדי לא להפחיד את ארטמיס. ארטמיס השמיעה נביחה קטנה נרגשת והלכה לאפולו, משפשפת את עצמה עליו. אפולו שכב שם בשביעות רצון. דאנקן הרגיש את השמחה שלו ושמח בשבילו. אפולו דיבר אל דאנקן. "יהיה לך משלך בקרוב מדי, אנחנו רק צריכים להשיג את האמון שלה, היא עברה יותר מדי. היא צריכה זמן להחלים." ארטמיס תפסה אז את החולצה של ספייר והלכה לחדר האמבטיה. ספייר יצאה זמן קצר לאחר מכן. אפולו עדיין היה שם מחכה לה. היא הושיטה יד לגרד אותו מאחורי האוזן. אפולו נראה כמו אידיוט עם הלשון שלו תלויה לצד. "אתה מאוד חתיך אפולו, תודה לך." עם זאת דאנקן עמד בפניה שוב, עירום. היא הפנתה את ראשה במהירות אבל לא לפני שהציצה עליו קצת והסמיקה. דאנקן היה שמח כמעט צוהל: "היא שלנו אפולו. שום דבר לא ייקח אותה מאיתנו. אפילו לא היא."