אֶסְמֵה הִנְמִיכָה אֶת רֹאשָׁהּ כְּדֵי לִמְנוֹעַ אֶת מַבָּטָהּ שֶׁל דֶּנָדָה. דֶּנָדָה סִמְּנָה לְשֹׁמֵרֶיהָ לִפְתֹּחַ אֶת דֶּלֶת הַתָּא. הַשֹּׁמֵר פָּתַח מִיָּד אֶת תָּא הַמַּעֲצָר. דֶּנָדָה נִכְנְסָה פְּנִימָה, הִתְקָרְבָה לְאֶסְמֵה, שֶׁיָּשְׁבָה עַל הָרִצְפָּה. הִיא תָּפְסָה אֶת זְרוֹעָהּ שֶׁל אֶסְמֵה, וְהֶעֱמִידָהּ בְּכֹחַ. "תַּגִּידִי לִי, הַאִם לְאֶדְוַארְד עוֹד יֵשׁ אִמָּא?" אֶסְמֵה נִסְּתָ