פרק 38 נקודת מבטה של אירן לא הצלחתי לנשום כי הוא היה כל כך קרוב. נשימתו הייתה רכה וחמימה, מדגדגת את שיערי ושולחת מיליון תחושות דרכי. אפילו לזוז היה יותר מדי בשבילי, כי עם כל תזוזה קטנה, גופי התחכך בשלו. הרעש בחדר הוכפל וקיידן וריס החלו לצחוק ולדבר. "הם לא... הם לא הולכים ללכת? אנחנו... אנחנו נשאר... נשאר עד שהם ילכו?" גמגמתי, עיני משוטטות לכל עבר בחושך. "הם צריכים ללכת בקרוב." "למה התחבאת?" שאלתי,